שגרה בצבע אדום – טור 11: כשהחיים ממשיכים 𓇢𓆸
החיים נמשכים, גם אם הפיד קצת תקוע – וזה בסדר לעזוב אותו מאחור
הפיד לא יודע מתי מספיק אבל אתה יכול לדעת.
החיים נמשכים, גם אם הפיד קצת תקוע – וזה בסדר לעזוב אותו מאחור
הפיד לא יודע מתי מספיק אבל אתה יכול לדעת.
ברקע, בכותרות, מתנגן הפזמון הקבוע: "שגרה מלאה בכל הארץ, למעט יישובים בטווח כזה או אחר."
בסוף, אחרי כל פיצוץ – ישראלים יודעים לעשות דבר אחד טוב באמת: לחלום על השגרה כאילו היא הדבר הכי מרגש שיש.
בזמן שהעולם מתהפך, אנשים רצים, אזעקות מייללות, ומדינה שלמה מתכווצת סביב מקלטים – יש יצור אחד שלא מתרגש מכלום. לא מטילים, לא מיירטים, ולא מהעובדה שאתה שוכב מתחת לשולחן בסלון עם קסדה על הראש.
זה החתול.
אם יש דבר אחד שלא משתנה גם במלחמה – זו הסבתא.
היא יכולה להיות בת 67 או בת 92, ממושב בדרום או מדירה ברמת גן – אבל דפוס הפעולה שלה נשאר זהה:
היא מחלקת אוכל, דאגות, ועצות לא רלוונטיות – בקצב מהיר יותר מקצב הירי של הג'יהאד האיסלאמי.
יש זוגות שמתחילים את הרומן שלהם בפריז, ליד מגדל אייפל, יש כאלה שנפגשים בשקיעה בחוף תאילנדי.
ואצלנו?
היא תפסה לו את היד במקלט של הסושי בר, רגע אחרי שהכיפת ברזל עשתה “פופ” בשמיים.
ברוכים הבאים לגן בזמן חירום – המקום שבו אין אויב ברור, רק ילדים עייפים, הורים מזיעים, וגננת אחת גיבורת-על עם יכולות אלתור של מפקדת סיירת.
קפה, חדשות ופוליטיקה על אש קטנה – איך נראית ארוחת בוקר בזמן מלחמה
האמת המביכה והגאה גם יחד: אם יש דבר אחד שישראלים עושים מהר יותר מהתראה של פיקוד העורף – זה מם