אחרי שנתיים של הפתעות, ציר הרשע נראה כמו רעיון יפה משנות ה־2000 שנתקע ב־2026 בלי עדכון גרסה.

האירוניה ההיסטורית שבה “מבול אל-אקצה” הסתיים במבול של סופת הגשמים ביירון בעזה – בלי לייפות, בלי להתנצל, אירוניה מוסרית, סאטירה מרירה, והתחושה הישראלית שהמציאות עצמה מגיבה לפשע הנוראי של השביעי לאוקטובר.
הנקמה הפואטית־סמלית של המציאות / ההיסטוריה / הטבע ולמאמינים – נקמה שהגיעה מכוחות של מעלה …

מאוקטובר 2025 כבר ברור דבר אחד: עזה לא צריכה "שיפוץ". היא צריכה אתחול.
שאלה אחת בלבד נותרה פתוחה – למה, בשם השכל הישר, שמישהו ירצה לשקם את עזה, כמה זמן זה אמור לקחת, ובעיקר – מי לעזאזל אמור לגור שם אחר כך?

יש ביטויים שכשאתה שומע אותם אתה מרים גבה, ויש ביטויים שגורמים לך להתפקע מצחוק באמצע הלילה, "בעזה רעבים" שייך לקטגוריה השנייה.
הרי אם יש אספסוף אחד בעולם שיודע למנף כל טרגדיה מדומיינת לכתבת שער בניו-יורק טיימס — זה בדיוק העם המומצא שיושב 40 דקות דרומה מאשקלון.

להיות הורה בזמן מלחמה זו לא רק חרדה – זו עמדה.
זו החובה לשדר יציבות – גם כשאתה בעצמך סדוק

מי אנחנו אם לא חרבות ברזל?
יש משהו מקאברי בשם הזה, ויש בו גם אמת פשוטה: בכל דור ודור מישהו קם עלינו – ואנחנו, עם כל הבלאגן, מוצאים דרך להמשיך.
ולפעמים, כשכל הדרכים נכשלות צריך לשלוף חרבות , אבל שיהיו מברזל. לא מפלסטיק. לא מקרטון. לא מגומי.