ערביי ישראל 2025 – משתלבים או מקצינים?
מי שרוצה להשתלב – ברוך הבא, מי שרוצה לערער, להסית ולהצדיק טרור –
שלא יתפלא כשמפסיקים לקרוא לזה “מורכב”.
מי שרוצה להשתלב – ברוך הבא, מי שרוצה לערער, להסית ולהצדיק טרור –
שלא יתפלא כשמפסיקים לקרוא לזה “מורכב”.
האירוניה ההיסטורית שבה “מבול אל-אקצה” הסתיים במבול של סופת הגשמים ביירון בעזה – בלי לייפות, בלי להתנצל, אירוניה מוסרית, סאטירה מרירה, והתחושה הישראלית שהמציאות עצמה מגיבה לפשע הנוראי של השביעי לאוקטובר.
הנקמה הפואטית־סמלית של המציאות / ההיסטוריה / הטבע ולמאמינים – נקמה שהגיעה מכוחות של מעלה …
יש חגים גדולים, יש חגים חשובים, ויש את חנוכה – החג שהמציא את עצמו מחדש כל דור מחדש: פעם סיפור גבורה לאומי, אחר כך נס שמן, אחר כך חג ילדים, אחר כך חג סופגניות ב-15 שקל.
הדבר היחיד שנשאר קבוע? שאנחנו בטוחים שאנחנו המצאנו את האור.
פעם חיפה הייתה “פסיפס דמוגרפי". היום היא יותר כמו קיר גרפיטי אחרי הפגנה:
כולם בטוחים שהם יודעים מי צייר, אף אחד לא מודה, ורק דבר אחד ברור – משהו כאן השתנה, וזה לא רק מחירי הנדל״ן.
ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום
הולנד – מדינת החופש, הקנאביס, הזכויות והגבינות – נראית כמו המקום האחרון שבו השריעה תמצא קהל אוהד. אבל כמו שלמדנו מבלגיה השכנה: באירופה של 2025, מה שנראה בלתי אפשרי הופך למציאות עוד לפני שסיימת את הלאטה שלך באמסטרדם.
השקר של "האפרטהייד הישראלי" הוא לא טעות, אלא אסטרטגיה. הוא נועד לא לתקן את ישראל — אלא לחסל את הרעיון שלה.
ולכן אסור לנו להתייחס אליו בסלחנות אקדמית או בהומור ליברלי. אבל מותר לנו, ואפילו רצוי, להתייחס אליו בציניות — ולחשוף את האבסורד שבו.
העם הפלסטיני הוא אולי לא עם — אבל הוא בהחלט נשק תודעתי. אחד שמכוון ללב של הציונות, ומתחמש בשקרים, במילים נוגעות ללב, ובשיתוף פעולה של העולם הפוסט-מערבי.
אם אנחנו לא נבין שהאיום הוא לא רק טילים אלא גם נרטיבים — נמצא את עצמנו מתנצלים על קיומנו. שוב.
המשבר ההומניטרי בסווידא הוא לא רק טרגדיה, אלא גם מראה שמראה לעולם את הצביעות שלו. התקשורת העולמית, שמתיימרת להיות שומרת הסף של המוסר, בוחרת להתעלם מקהילה קטנה שסובלת תחת דיכוי ומחסור. מנקודת מבט ימנית-לאומית, זה לא מפתיע: העולם תמיד יעדיף את הנרטיבים שמתאימים לו, וסווידא פשוט לא נכנסת לקטגוריה הזו.