סיעות קטנות הן כמו ספינת הצלה בשיטפונות הפוליטיים.
הן קטנות, אולי לא מושכות תשומת לב – אבל בלעדיהן, כל המערכת מתמוטטת.
והכי חשוב – הן מוכיחות שלפעמים, אפילו בגודל קטן, יש כוח ענקי.

הקבינט הוא כמו קרקס עם פרסים: מופע מתמשך שבו כל אחד רוצה להיות הכוכב, אבל בסוף כולם יוצאים עייפים ועם מעט מאוד תוצאות.
עם כל האקשן, הזעקות והוויתורים, הקבינט ממשיך להחזיק את המפתחות – של הניהול הלאומי, וגם של הפוליטיקה התקשורתית.

על פניו, כיסא הוא חפץ שימושי. יושבים עליו, לפעמים מניחים עליו מעיל … אבל בפוליטיקה הישראלית – הכיסא הוא הכל.
הוא סמל, הוא יעד, הוא חלום, הוא אובייקט פולחני – מדובר בכיסא שגורם לאנשים חכמים לשכוח אידיאולוגיה, משפחה, ובמקרים קיצוניים – עבר פלילי.

📜 מפלגות אווירה הן כמו פודקאסט של חמישה פרקים – מתחילות בלהט, משאירות טעם של משהו, ומסתיימות בהודעה: “היינו צריכים עוד זמן.”
אבל לעיתים נדירות – אחת מהן מצליחה. ואז היא כבר לא אווירה, אלא פשוט… מפלגה עם בעיות של גדולים.

📜 קמפיין בחירות בישראל הוא לא רק מכונת שיווק – הוא טלנובלה, סרט פעולה, סרטון מוטיבציה ופרק של “ארץ נהדרת” – הכול יחד.
הוא מבטיח, הוא מרגש, והוא לרוב מסתיים באכזבה… עד הפעם הבאה.

📜 בישראל, בחירות הן כמו חורף – הן אמורות להגיע אחת לכמה זמן, אבל לפעמים פשוט מגיעות בזוגות. הציבור אדיש, הפוליטיקאים דרמטיים, והתוצאה בדרך כלל? ממשלה זמנית עם תחושת קבע. עד הבחירות הבאות, כמובן.

📜 הדוברות הממשלתית בישראל היא יצירת מופת של תקשורת עקיפה. היא לא נועדה להאיר את האמת, אלא לרכך אותה, לדחות אותה, ולהגיש אותה בגרסה דיאטטית, חסרת קלוריות – ובעיקר, חסרת תשובות.

📜 התקציב הוא הכלי החשוב ביותר במדינה שאף אחד לא מצליח לקרוא. הוא קובע לאן הולך הכסף, אבל גם לאן הולכים העצבים, הבריתות, והוויכוחים. ואחרי שהתקציב מאושר – מתחילים להכין את… תקציב השנה הבאה.

📜 המשבר הראשון בממשלה הוא לא “אם” אלא “מתי ואיך”. וזה תמיד קטן – כיסא, חניה, פוסט, או חיבוק שלא היה. מה שחשוב זה שהכול ייראה דרמטי מספיק כדי להצדיק שלוש שעות דיון, שני אולפנים פתוחים, וחמישה ממים חדשים בטוויטר.

📜 החקיקה הראשונה של ממשלה היא כמו ציור ראשון של ילד בגן – היא תולים אותה בגאווה על המקרר, אבל כולם יודעים שזו סתם מריחה של גואש.
החוקים כתובים בניסוחים מוזרים, ההשפעה שלהם לא תמיד ברורה, ובכל זאת – כולם רבים עליהם כאילו מדובר בגביע העולם של הדמוקרטיה.