האופוזיציה בישראל היא כמו פיה בסיפור ילדים: אתה לא בטוח אם היא קיימת, אבל כשיש צרות – כולם פתאום רוצים אותה. היא צועקת, מזהירה, מקיימת תדרוכים, ובסוף מצייצת: “אנחנו מוכנים לקחת אחריות”. ואז הולכת להתראיין ברדיו דרום

כל ממשלה ישראלית יודעת: היא לא באמת קיימת עד שצעקו נגדה באבן גבירול, שרו מולה מול הכנסת, ועמדו מולה ברחוב קפלן עם שלט שכתוב עליו "לא נמות טיפשים".
והנה, זה קרה שוב – העם ברחובות.

אז עברה שנה. כן, שנה שלמה מאז הוקמה הממשלה. מרגש, לא?
כמעט כמו לחגוג יומולדת לרכבת הרים – רק שהכרטיסים יקרים יותר, ואין חגיגה. רק סחרחורת.

הממשלה יוצאת לדרך – והציבור שואל: רגע, לא אמרתם משהו אחר בקמפיין?
הקואליציה הורכבה, ההסכמים נחתמו, הצילומים בוצעו – ועכשיו הגיע הרגע שבו המדינה עוצרת, לוקחת נשימה, ומתחילה… לאבד את העשתונות.

ברוכים הבאים לשלב שבו הקסם מתפוגג, הסיסמאות מוחזרות למלאי, ואפשר סוף־סוף לגלות מה באמת רצו הפוליטיקאים – ולא, זה לא "אחדות".
כי אחרי שהציבור אמר את דברו, מתחיל שלב ההרכבה – והוא נראה פחות כמו דמוקרטיה ויותר כמו שוק פשפשים, רק שהמחירים עולים כל דקה.

ברוכים הבאים ליום שבו הדמוקרטיה יוצאת לחופש, המנגל נדלק, כולם מתלהבים כאילו זה מונדיאל – אבל בסוף, כמו תמיד, השכנה שושנה מחליטה לכולנו מי יהיה שר האוצר.
זה לא סתם יום – זה יום הבחירות בישראל, או כמו שהוא מכונה בטעות: "חגיגה לדמוקרטיה".

ברוכים הבאים לקרקס הבחירות הישראלי, שבו קמפיין פוליטי הוא לא תהליך הסברה – אלא מופע ראווה של התחמקויות, סיסמאות מהונדסות, ושלושה אנשים שצועקים עליך בפייסבוק שאתה בוגד.
במילים אחרות: זו לא פוליטיקה – זו טלוויזיה ריאליטי, רק עם פחות אמינות ויותר שלטים בצמתים.