יום הבוחר בישראל הוא הרבה יותר מהליך דמוקרטי. זה יום שבו עם שלם יוצא לרחובות, לאו דווקא כדי לשנות, אלא כדי להרגיש שהוא עדיין שותף בסדרה הזו שנקראת "מדינה".
זה היום שבו התור בקלפי מרגיש כמו תור לאבטיח בסופר – עם תחושת שליחות, אבל בלי הבטחה לסיום מתוק.

הממשלה יוצאת לדרך – והציבור שואל: רגע, לא אמרתם משהו אחר בקמפיין?
הקואליציה הורכבה, ההסכמים נחתמו, הצילומים בוצעו – ועכשיו הגיע הרגע שבו המדינה עוצרת, לוקחת נשימה, ומתחילה… לאבד את העשתונות.

בעבר, כשהיית רוצה להסיח את דעת הציבור, היית צריך תחקיר עומק, תזמון מדויק ועורך דין שיאיים על העיתון. היום? מספיק ציוץ עם המילה "שערורייה", או סרטון טיקטוק של חבר כנסת עם פילטר של כלב נובח על ההחלטה של בג"ץ.