כמו תמיד, אחרי שהמצלמות יכבו, המדינות יחזרו לעסוק במלחמות שלהן, במשברים הכלכליים שלהן ובמהומות המהגרים שלהן. ואנחנו? אנחנו נישאר פה, נגן על הגבולות שלנו, נשלח את הבנים לקרבי, ונמשיך לחיות במציאות שהם מציירים על מפות האו״ם כאילו היא משחק סיכון.
זו לא מדינה – זו פיקציה. זו לא תנועת שחרור – זו תעשיית סחיטה בינלאומית. והכרה במדינה כזאת היא לא "מעשה שלום" אלא פרס על טרור. כל מי שמרים יד בעד החלטה כזו אומר למעשה: "רצחתם, חטפתם, יריתם – קיבלתם גבול, דגל ומושב באו״ם".
יש ביטויים שכשאתה שומע אותם אתה מרים גבה, ויש ביטויים שגורמים לך להתפקע מצחוק באמצע הלילה, "בעזה רעבים" שייך לקטגוריה השנייה.
הרי אם יש אספסוף אחד בעולם שיודע למנף כל טרגדיה מדומיינת לכתבת שער בניו-יורק טיימס — זה בדיוק העם המומצא שיושב 40 דקות דרומה מאשקלון.
שקר "רצח העם בעזה" הוא לא רק עלילה — הוא תרגיל יח"צ עולמי, שנועד להפוך את ישראל למדינת האפרטהייד הבאה בתור על לוח המוסר של השמאל העולמי.
אנחנו לא ניפול בזה, כי בניגוד אליהם, אנחנו יודעים מה זה רצח עם אמיתי — היינו שם, שרדנו, וחזרנו הביתה. ובעוד הם צועקים ברחובות, אנחנו נמשיך לשמור על הבית הזה, גם אם זה יגרום להם להאשים אותנו בעוד עשרה "רצחי עם".
כשאני שומע "מהנהר לים", אני לא חושב על נוף. אני לא חושב על טיול. אני לא חושב על שלום. אני שומע, בפשטות, "אנחנו רוצים שתיעלמו".
אנחנו יודעים שזה לא יקרה – לא כי אנחנו מאמינים בפיות, אלא כי אנחנו יודעים לשחות בנהר, ולשמור על הים
למי שצועק "Free Palestine" ברחובות לונדון, פריז או ניו-יורק — תבינו: פלשתין "בחינם" תעלה לכם ביוקר.
היא לא תבוא בלי דם, היא לא תבוא בלי מלחמה, והיא לא תבוא בכלל – כי אנחנו כאן, מהירדן ועד הים, ולא הולכים לשום מקום
המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.
המשפחה הישראלית היא מוסד. לא מוסד כמו בצרפת, איפה ששומרים מרחק, שותים יין וחותמים על הסכמי ירושה בגיל 35 – אלא מוסד כמו שאסור להתקרב אליו בלי מלווה וזריקת טשטוש. זו לא סתם קבוצה של בני אדם עם גנים דומים – זו קואליציה של זיכרונות מודחקים, טראומות ילדות, ושלושה סוגים של קוגל שלא ביקשת.
מי אנחנו אם לא חרבות ברזל?
יש משהו מקאברי בשם הזה, ויש בו גם אמת פשוטה: בכל דור ודור מישהו קם עלינו – ואנחנו, עם כל הבלאגן, מוצאים דרך להמשיך.
ולפעמים, כשכל הדרכים נכשלות צריך לשלוף חרבות , אבל שיהיו מברזל. לא מפלסטיק. לא מקרטון. לא מגומי.
