המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.

מי אנחנו אם לא חרבות ברזל?
יש משהו מקאברי בשם הזה, ויש בו גם אמת פשוטה: בכל דור ודור מישהו קם עלינו – ואנחנו, עם כל הבלאגן, מוצאים דרך להמשיך.
ולפעמים, כשכל הדרכים נכשלות צריך לשלוף חרבות , אבל שיהיו מברזל. לא מפלסטיק. לא מקרטון. לא מגומי.