הכותרת תמיד תישמע אינטלקטואלית, רגישה, מאוזנת …
אבל בפנים? אותו סיפור, שוב ושוב: ישראל חזקה, ולכן אשמה.
העידן שבו השנאה לא צריכה אידאולוגיה מסודרת, ספר תיאוריה או שפם מצויר.
מספיק אלגוריתם טוב, קצת זעם, והרבה מאוד זמן מסך.
“באנו חושך לגרש” זה לא שיר ילדים – זו תפיסת עולם.
ומי שלא אוהב את זה מוזמן להמשיך להתלבט על זהות מגדרית בזמן שאנחנו מגינים על זהות לאומית
טור שמתבונן בעין פקוחה ובעין קריצה על ההבדל שבין חרד"ליות פתוחה — לבין פרוגרסיביות סגורה, שדווקא מתהדרת ב"פתיחות":
אם יש משהו שהימין הווקיסטי מלמד אותנו, הוא שכל טרנד – כולל הווקיזם – בסוף מגיע לכל חור, כולל זה שבין הימין הקלאסי לבין הימין שמחפש חיבוק רגשי.
אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה
הוותיקן – אם תחשבו על זה, אין עוד מקום בעולם שבו אנשים בחלוקים לבנים מקבלים החלטות מוסריות עבור מיליארדי בני אדם, ובאותה נשימה מסבירים לנו – היהודים – איך לנהל את עניינינו בארץ ישראל. תכל’ס, זה כמו לקבל הרצאה על טבעונות משף של מסעדת סטייקים
פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.
אם שאלתם את עצמכם מהי העבודה של הרלב"ניקים – הנה התשובה: הם לא מחפשים עבודה, הם עובדים בלהיות נעלבים מקצועיים.
וכמו כל מגפה – גם את זו אפשר לעצור. רק צריך חיסון נגד צביעות, נגד פוסט-ציונות, ונגד אוברדוז של פינוק.
הרלב״ניק הוא לא תוצאה של דיכוי – אלא של תסמונת כרונית של שלילה עצמית.
הוא מדבר על "אהבת הארץ" – אבל מתכוון לתסכול מהעם.
הוא דורש "שוויון" – אבל רק כל עוד זה אומר שכולם מסכימים איתו.
