בסופו של דבר: המהפכות האמיתיות לא קורות רק בסטטוסים של וואטסאפ – הן קורות ברחובות, במוחות של אנשים ובעיקר בלבול גורף אצל מי שמנסה לחזות מה יקרה מחר, בשבוע הבא או בסוף שנת 2026.
הגרעין האיראני חטף פצצה לפרצוף. או שלוש. אולי גם משהו מהחלל.
ופתאום אנחנו, הישראלים, מצאנו את עצמנו מול שאלה לא פשוטה: עכשיו כשאין יותר גרעין איראני (זמנית, כן?), מה עושים עם כל הפחדים, האובססיות, והסרטים שראינו בלילה על אטום בטהראן?
כן, זה לא טעות דפוס. נכון ליוני 2025, ראש ממשלת ישראל, האיש שבעשורים האחרונים עשה קריירה שלמה מהתראה מפני איראן גרעינית, הוא האדם הכי נאהב בשווקים של איספהאן. תושבים מצטלמים עם פוסטרים שלו, מוכרים ממתקים בטעם "ביבי־רימון", ויש אפילו להקה איראנית בשם "Likud Underground" שמבצעת קאברים לשירי מסע הבחירות שלו בפרסית.
נכון, יש טילים, יש רחפנים, יש תקיפות אוויריות שגורמות לווייז להיכנס לפאניקה. אבל בזמן שאנחנו נלחמים בשדות הקרב, בשמים, בים, בסייבר ואפילו במועצת הביטחון – יש עוד חזית אחת שנשכחת מהשיח הציבורי:
משחק "ארץ-עיר".
ולא סתם משחק. מדובר בזירת הקרב האמיתית של האומה. זו שממנה צומחות דיפלומטיות משפחתיות, משקעים בילדות, טראומות מניקוד, ותחושת לאומיות עזה שמתרכזת כולן בשאלה אחת:
"איראן – מותר לכתוב או שהיא כבר לא נחשבת?"
איך הפך עם של משוררים ופיסטוקים למפלצת הקולקטיבית של החדשות הישראליות?
האם זה אומר שאין איום? … לא.
האם זה אומר שצריך לצחוק על זה קצת? … בהחלט.
