הבחירה היא פשוטה: או שישראל תגן על בני בריתה כשנשמעת הקריאה – או שהיא תאבד את עצמה לדעת במבוך של ציניות, זהירות ושיקולים תקשורתיים. אם הדרוזים לא שווים תגובה – מה כן ?
כי אם לא נושיט יד היום – מחר לא תהיה למי . . . ומי יישאר אז להילחם לצידנו?
כבר עשרות שנים ש"החרדי שלא מתגייס" הפך לאחת הדמויות הסמליות של החברה הישראלית – לצד הסטודנט הנצחי, הקיבוצניק הדועך והטבעוני הכפייתי. הוא לא באמת אדם, אלא סמל: של שבר חברתי, של פער ערכי, של הוויכוח היהודי הנצחי בין מי שעובד קשה לבין מי שלומד קשה – או סתם יושב קשה.
לחיות בישראל זה כמו לנהוג על כביש מהיר בלי בלמים, עם נוף מרהיב ותחנה דלק שמוכרת חומוס מהטובים במדינה. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה מחר – אבל יש סיכוי סביר שזה יתחיל באזעקה וייגמר בשיחה עמוקה על החיים, עם בירה קרה ותחושת שייכות עזה.
