מה מנסים למכור לנו באקדמיה ? כשציונות היא קללה באולמות מדעי הרוח
הדבר היחיד שנחשב היום כפשע חמור יותר מלאכול גלוטן – הוא להצהיר באולמות הפילוסופיה שאתה ציוני.
או גרוע מזה: ציוני שמח.
הדבר היחיד שנחשב היום כפשע חמור יותר מלאכול גלוטן – הוא להצהיר באולמות הפילוסופיה שאתה ציוני.
או גרוע מזה: ציוני שמח.
מה בעצם נשאר בשמאל הישראלי כיום – מלבד הרצון הכמעט-אובססיבי-היסטרי-טיפולי להוציא את בנימין נתניהו מהבלפור, מהכנסת, מההיסטוריה, ומהפיד שלהם.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
חאבייר מיליי הוא תופעה: שילוב של קומיקאי פוליטי עם כלכלן קפיטליסט שמאמין באידיאולוגיה של חירות אישית אך לא מתבייש לבחור צד בזירה הבינלאומית. בעידן שבו מנהיגים רבים מעדיפים לעמוד על הגדר מול אנטישמיות, מיליי בחר לטפס על הגדר עם דגל ישראל ביד ועם מסור חשמלי בשנייה.
מה למדנו? לשכוח אסור, לסמוך אסור, להפסיד – בלתי אפשרי
שנתיים אחרי 7.10, השיעור הברור הוא שלעם היהודי אסור להתבלבל: לא להאמין לשום הבטחה של "שלום עולמי", לא לשכוח את המחיר של השאננות, ולא להניח שהעולם המערבי יגן עלינו.
השקר של "האפרטהייד הישראלי" הוא לא טעות, אלא אסטרטגיה. הוא נועד לא לתקן את ישראל — אלא לחסל את הרעיון שלה.
ולכן אסור לנו להתייחס אליו בסלחנות אקדמית או בהומור ליברלי. אבל מותר לנו, ואפילו רצוי, להתייחס אליו בציניות — ולחשוף את האבסורד שבו.
העם הפלסטיני הוא אולי לא עם — אבל הוא בהחלט נשק תודעתי. אחד שמכוון ללב של הציונות, ומתחמש בשקרים, במילים נוגעות ללב, ובשיתוף פעולה של העולם הפוסט-מערבי.
אם אנחנו לא נבין שהאיום הוא לא רק טילים אלא גם נרטיבים — נמצא את עצמנו מתנצלים על קיומנו. שוב.
אי שם בשעות הערב, אתה פותח ערוץ 14. פתאום אתה נוחת על שולחן עם חבורה סוערת של גברים ולרוב גם אישה, שצועקים עליך אהבת ישראל בקול של מדריך קרבי בקורס מ"כים.
ברוך הבאים ל"הפטריוטים" – תכנית שמצליחה להיות בו זמנית פאנל פוליטי, טוקבקים בשידור חי, וועידת עם ישראל בקטנה, וסטנד-אפ מזרח תיכוני
זה לא שהם גיבורים למרות מה שלימדו אותם. הם גיבורים בזכות מה שלימדו אותם — אהבת הארץ, מסורת, אחריות, כבוד. ערכים שנחשבים היום במערב לבושה חברתית, פה הם כרטיס הכניסה לחיים עצמם.
באמצע אירופה המנומסת, עטופת האפלה האינטלקטואלית של התקינות הפוליטית, פתאום צץ אדם. בלונדיני. זקוף. לוחמני. עם תספורת שנראית כמו הכלאה בין טראמפ לביבי בשנת בחירות. קוראים לו חירט וילדרס, והוא פחות או יותר הדבר האחרון שציפיתם לו מהולנד — ארץ הטחנות, הגמדים על קבקבים ופרחי הצבעוני.