ערביי ישראל 2025 – משתלבים או מקצינים?
מי שרוצה להשתלב – ברוך הבא, מי שרוצה לערער, להסית ולהצדיק טרור –
שלא יתפלא כשמפסיקים לקרוא לזה “מורכב”.
מי שרוצה להשתלב – ברוך הבא, מי שרוצה לערער, להסית ולהצדיק טרור –
שלא יתפלא כשמפסיקים לקרוא לזה “מורכב”.
האנטישמיות החדשה לא פרצה בימין האמריקני.
היא קיבלה שם מיקרופון – אבל נולדה במקום אחר לגמרי.
האנטישמיות החדשה לא צועקת, היא מחייכת.
היא לא שורפת בתי כנסת – היא מעלה פודקאסט והיא לא באה מהשוליים – היא באה מהאולפן.
אף אחד לא מציע לזרוק אנשים לרחוב
אבל כן מותר להגיד בקול רם: פנסיה תקציבית היא מנגנון מיושן, יקר, לא שוויוני, ולא ציוני.
הדבר היחיד שנחשב היום כפשע חמור יותר מלאכול גלוטן – הוא להצהיר באולמות הפילוסופיה שאתה ציוני.
או גרוע מזה: ציוני שמח.
מה בעצם נשאר בשמאל הישראלי כיום – מלבד הרצון הכמעט-אובססיבי-היסטרי-טיפולי להוציא את בנימין נתניהו מהבלפור, מהכנסת, מההיסטוריה, ומהפיד שלהם.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
חאבייר מיליי הוא תופעה: שילוב של קומיקאי פוליטי עם כלכלן קפיטליסט שמאמין באידיאולוגיה של חירות אישית אך לא מתבייש לבחור צד בזירה הבינלאומית. בעידן שבו מנהיגים רבים מעדיפים לעמוד על הגדר מול אנטישמיות, מיליי בחר לטפס על הגדר עם דגל ישראל ביד ועם מסור חשמלי בשנייה.
מה למדנו? לשכוח אסור, לסמוך אסור, להפסיד – בלתי אפשרי
שנתיים אחרי 7.10, השיעור הברור הוא שלעם היהודי אסור להתבלבל: לא להאמין לשום הבטחה של "שלום עולמי", לא לשכוח את המחיר של השאננות, ולא להניח שהעולם המערבי יגן עלינו.
השקר של "האפרטהייד הישראלי" הוא לא טעות, אלא אסטרטגיה. הוא נועד לא לתקן את ישראל — אלא לחסל את הרעיון שלה.
ולכן אסור לנו להתייחס אליו בסלחנות אקדמית או בהומור ליברלי. אבל מותר לנו, ואפילו רצוי, להתייחס אליו בציניות — ולחשוף את האבסורד שבו.