אם שאלתם את עצמכם מהי העבודה של הרלב"ניקים – הנה התשובה: הם לא מחפשים עבודה, הם עובדים בלהיות נעלבים מקצועיים.
וכמו כל מגפה – גם את זו אפשר לעצור. רק צריך חיסון נגד צביעות, נגד פוסט-ציונות, ונגד אוברדוז של פינוק.
הרלב״ניק הוא לא תוצאה של דיכוי – אלא של תסמונת כרונית של שלילה עצמית.
הוא מדבר על "אהבת הארץ" – אבל מתכוון לתסכול מהעם.
הוא דורש "שוויון" – אבל רק כל עוד זה אומר שכולם מסכימים איתו.
הם היו שם בהקמת המדינה, בניית המשק, כיבוש המדבר, אבל איפשהו בין הסבנטיז לשנת 2020 הם עברו ממגש הכסף למקלדת הנרגזת.
דור שבמקום לזקוף קומה – זקוף אצבע משולשת, הם כבר לא בונים – הם מפרקים, לא מניפים דגל – אלא בודקים אם יש לו מספיק גוונים של פלסטינים.
אם חשבתם שמגפות הן עניין רפואי בלבד – חשבו שוב. לאורך ההיסטוריה האנושית לוו מגפות פיזיולוגיות (כמו הדבר, השפעת, והקורונה) במגפות תודעתיות, שדילגו בין בני אדם לא דרך רוק, אלא דרך אידיאולוגיה, שנאה, פחד ובורות. מגפה כזו שורצת בישראל כבר קרוב לשני עשורים – והיא מסוכנת, מדבקת, ולעיתים סופנית לשיח הציבורי: מגפת הרלב״ת.
הרלב״ת היא לא מחאה. זו לא אידיאולוגיה. זו לא אלטרנטיבה.
זו תודעה – שחיה על אנטי, שואבת אנרגיה משנאה, וניזונה מדימוי עצמי מוסרי שקרי.
כבר שנים שאנחנו נלחמים נגד פייק ניוז, דיסאינפורמציה ותיאוריות קונספירציה מופרכות. אבל דווקא אצל אלה שמתיימרים להיות "שוחרי אמת", מסתתרת אחת הקונספירציות השובבות ביותר של דורנו: לא, זו לא מזימת האח הגדול של פייסבוק, לא הגז הטבעי ולא קרטל השווארמה – אלא מה שאני מכנה : "הפרוטוקולים של זקני השמאל ופרשני ערוצי התרעלה".
התקשורת הישראלית, כמו מקבילתה האמריקאית, כבר מזמן לא עוסקת בדיווח, אלא בבימוי. אם פעם הכתב היה נשלח לשטח עם פנקס, היום הוא יוצא לשם עם תסריט, ועם מטרה ברורה: "תביא חומר שיחזק את המסר".
