על פניו, כיסא הוא חפץ שימושי. יושבים עליו, לפעמים מניחים עליו מעיל … אבל בפוליטיקה הישראלית – הכיסא הוא הכל.
הוא סמל, הוא יעד, הוא חלום, הוא אובייקט פולחני – מדובר בכיסא שגורם לאנשים חכמים לשכוח אידיאולוגיה, משפחה, ובמקרים קיצוניים – עבר פלילי.
המשפחה הישראלית היא מוסד. לא מוסד כמו בצרפת, איפה ששומרים מרחק, שותים יין וחותמים על הסכמי ירושה בגיל 35 – אלא מוסד כמו שאסור להתקרב אליו בלי מלווה וזריקת טשטוש. זו לא סתם קבוצה של בני אדם עם גנים דומים – זו קואליציה של זיכרונות מודחקים, טראומות ילדות, ושלושה סוגים של קוגל שלא ביקשת.
בין פסל הצדק לעמוד הפייסבוק של משטרת ישראל – מסע סאטירי אל תוך מערכת המשפט, סמלים וסטטיסטיקות של אכיפה סלקטיבית.
זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.
פעם, המאבק הפוליטי היה על גבולות, תקציבים, חובות אקדמיים. היום? המאבק הוא על עצם היכולת לומר את המשפט "גבר ואישה נבראו זה לזה" מבלי שיבוא אליך טוויטר עם לפיד דיגיטלי ויצעק "פאשיסט!"
העולם המערבי נמצא בעיצומה של מתקפת פרוגרסיביות – מחלה כרונית של שעמום, עודף זמן פנוי, ותואר שני במדעי המגדר.
אבל אנחנו, אנשי ימין בריאים בדעתם, עם גז מדמיע של היגיון ותפילין בתיק – לא נוותר בקלות.
