האנטישמיות החדשה לא פרצה בימין האמריקני.
היא קיבלה שם מיקרופון – אבל נולדה במקום אחר לגמרי.

הרלב״ניק הוא לא תוצאה של דיכוי – אלא של תסמונת כרונית של שלילה עצמית.
הוא מדבר על "אהבת הארץ" – אבל מתכוון לתסכול מהעם.
הוא דורש "שוויון" – אבל רק כל עוד זה אומר שכולם מסכימים איתו.

הם היו שם בהקמת המדינה, בניית המשק, כיבוש המדבר, אבל איפשהו בין הסבנטיז לשנת 2020 הם עברו ממגש הכסף למקלדת הנרגזת.
דור שבמקום לזקוף קומה – זקוף אצבע משולשת, הם כבר לא בונים – הם מפרקים, לא מניפים דגל – אלא בודקים אם יש לו מספיק גוונים של פלסטינים.

אם חשבתם שמגפות הן עניין רפואי בלבד – חשבו שוב. לאורך ההיסטוריה האנושית לוו מגפות פיזיולוגיות (כמו הדבר, השפעת, והקורונה) במגפות תודעתיות, שדילגו בין בני אדם לא דרך רוק, אלא דרך אידיאולוגיה, שנאה, פחד ובורות. מגפה כזו שורצת בישראל כבר קרוב לשני עשורים – והיא מסוכנת, מדבקת, ולעיתים סופנית לשיח הציבורי: מגפת הרלב״ת.