אחת האומנויות המשוכללות של האיסלאם הפוליטי המודרני היא דו-לשוניות מוסרית.
לא במובן של לדעת שתי שפות – אלא לדעת למי מותר לומר מה.

השקר של "האפרטהייד הישראלי" הוא לא טעות, אלא אסטרטגיה. הוא נועד לא לתקן את ישראל — אלא לחסל את הרעיון שלה.
ולכן אסור לנו להתייחס אליו בסלחנות אקדמית או בהומור ליברלי. אבל מותר לנו, ואפילו רצוי, להתייחס אליו בציניות — ולחשוף את האבסורד שבו.

מול קמפיין שמאלצי של "רזים בעזה", צריך לומר בקול: היחידים שמרעיבים את עזה – הם אלה שמסתתרים מאחורי תושבי עזה.
מי שבונה בונקרים תחת בתי חולים, שישתוק כשמדברים על מוסר.
ומי שעולה במשקל בזמן שהוא מציג תמונות של רעב, ראוי לכל דבר – חוץ מאמפתיה.