"ערבים נוצרים" זה אוקסימורון היסטורי. הם לא ערבים – הם צאצאי העמים הקדומים של הלבנט שנכבשו, עורבזו, ונדחקו לפינה. חלקם מתחילים להבין את זה. אחרים עדיין חיים באשליה
פורים, החג שבו הכול מתהפך הוא אולי הרגע הכי מתאים להזכיר לאימפריות שיכורות מעצמן:
גם אתם – בסוף – רק תחפושת
דת + גנטיקה + תרבות השבט
השילוש הלא-קדוש שמייצר את מה שמכונה בנימוס: "הבעיה הערבית"
פעם התרבות דחפה להתרבות, היום היא לוחשת: "רק אם זה מתאים לך”
כשהחיים הופכים לניהול סיכונים, גם הילדים צריכים הצדקה רציונלית
“באנו חושך לגרש” זה לא שיר ילדים – זו תפיסת עולם.
ומי שלא אוהב את זה מוזמן להמשיך להתלבט על זהות מגדרית בזמן שאנחנו מגינים על זהות לאומית
יש חגים גדולים, יש חגים חשובים, ויש את חנוכה – החג שהמציא את עצמו מחדש כל דור מחדש: פעם סיפור גבורה לאומי, אחר כך נס שמן, אחר כך חג ילדים, אחר כך חג סופגניות ב-15 שקל.
הדבר היחיד שנשאר קבוע? שאנחנו בטוחים שאנחנו המצאנו את האור.
ישראל והאירוויזיון הם לא “רומן”.
זאת מערכת יחסים ממכרת, לא בריאה, אבל כזו שאנחנו לא מסוגלים לחיות בלעדיה. כמו הסיגריה של אחרי מילואים, או הצ'ייסר השלישי בשישי בלילה — אתה יודע שזה לא טוב לך, אבל אתה שם.
האמריקאים עכשיו מגלים את מה שאנחנו בישראל למדנו מזמן: טולרנטיות זה מצוין – עד שמישהו מנצל אותה כדי להשתלט עליך.
השמאל למד לנצל את הערוצים של הקהל הנותן: תוכניות בוקר עם זווית פרוגרסיבית, טוק־שואו שיושבים בהם פרשנים בעלי עמדה אידיאולוגית, וזמן שידור שמותאם לניצולת גבוהה של הצופים שמזדהים.
התוצאה: ה"מסר השמאלי" אינו רק נשמע — הוא משוכפל בתוך ענפי השיח (קולנוע, תרבות, חינוך) ונכנס לחדרי המגורים כמשהו שבאופן טבעי "חף ביקורת". כך נוצרת תקשורת המגדירה מה נחשב לנורמלי — וזה נשק תודעתי במשמעותו הפוליטית.
כשהמדינה סוערת, כשהחדשות מדכאות, כשהעם חלוק, כששמאל וימין רבים – שווארמה מחכה לנו בפינה. היא לא שואלת אם הצבעת. היא לא בודקת אם אתה בעד רפורמה. היא פשוט שם, עם סלט כרוב, טחינה נוזלת, ומבט שאומר: "שכח מהכול, אחי, ביס אחד ותבין למה נולדת."
