איך שבט קטן של גיבורים מהתנ"ך הפך לשכנים הכי נאמנים שלנו עם קפה שחור ועוגיית תמר

יתרו – גיסו של משה, אביהם של הדרוזים, וחבר כבוד במשפחה המורחבת שלנו

הקשר בין הדרוזים ליהודים התחיל, כמו כל קשר טוב במזרח התיכון, בארוחה.
יתרו, כהן מדיין, פגש את משה במדבר, התפעל מהתנהלותו, בישל לו קוסקוס (כנראה), חיתן אותו עם ציפורה, והכניס אותו למשפחה.

מאז, יתרו לא רק הפך ליועץ המשפטי הראשון בתולדות עם ישראל ("שמע בני לקול עצתי"), אלא גם לדמות מרכזית באמונה הדרוזית – שם הוא נחשב נביא בכיר וכמעט מיתולוגי.
כלומר, בזמן שאנחנו עושים לו פרשת שבוע אחת, הדרוזים מקימים סביבו דת שלמה.

שבט חבר הקיני – הקבוצה שהקדימה את חומה ומגדל באלפיים שנה

לפי מסורת דרוזית נפוצה, אבותיהם אינם אלא בני חבר הקיני – שבט עתיק שהתמקם בארץ ישראל עוד בתקופת התנ"ך.
מי שחושב שזו סתם אגדה, שיבדוק בדנ"א – מחקרים גנטיים מהשנים האחרונות מעידים שהדרוזים נושאים סמנים גנטיים ייחודיים המעידים על שורשיהם העמוקים במרחב.
בעצם, הם פה עוד מלפני הפקחים של רשות הטבע.

-- פרסומת --

לכן, כשדרוזי עומד על פסגת הכרמל ואומר "אנחנו פה מדורי דורות", זה לא סלוגן – זו אמת גנטית.

יעל – אשת חבר הקיני והאישה הראשונה עם יתד ביד וראש באוהל

ואם כבר דיברנו על חבר הקיני – אי אפשר בלי להזכיר את הסלבית הראשונה של השבט הזה: יעל, אשת חבר הקיני, גיבורת ספר שופטים.

היא לא רק זיהתה את סיסרא בתור בעיה – היא טיפלה בו כמו שצריך.
בעולם שבו נשים עוד לא היו זכאיות להצביע, היא כבר החזיקה בפטיש – והעבירה מסר ברור:
אל תזלזל באישה עם אוהל פתוח ויתד ביד.

אפשר לומר שיעל היא שילוב בין סיירת מטכ"ל לאמא מהגליל.
ובאופן סמלי – אותה רוח של גבורה, תושייה ונאמנות נמשכת גם היום בשירותם של הדרוזים בצה"ל.

בנימין מטודלה – היהודי המטייל שעשה "גוגל מפות" במאה ה-12

קפיצה בזמן – המאה ה-12.
נוסע יהודי בשם בנימין מטודלה עושה את מה שכולנו היינו חולמים לעשות לולא היו לנו התחייבויות, ילדים או ביטוח בריאות: הוא פשוט יצא לחרוש את העולם.

בין תיאוריו הציוריים על קהילות יהודיות, מסגדים, וכמה קרביים היו השומרים בחלב – הוא הגיע גם ללבנון ולסוריה, ושם פגש את הדרוזים.

הוא כתב שהם:

"לוחמים עזי נפש, שאין איש עומד בפניהם"
ואז הוסיף בתום לב מופלא:
"אבל הם אוהבים ליהודים."

ופה זה נעצר. בלי פוליטיקה, בלי ועדות חקירה, בלי בג"ץ.
פשוט – "אוהבים ליהודים".

נראה שבמזרח התיכון הסוער, זהו לא רק ציון נדיר – אלא כמעט תעודת כבוד.

הקשר המוזר בין המורשת למנגינת הצפצפה בצומת גולני

היום, מאות שנים אחרי יתרו, חבר הקיני, יעל ובנימין – הקשר הזה בין הדרוזים ליהודים ממשיך, רק שהיום הוא מקבל צורה חדשה:

• חייל דרוזי עם תג של גולני ומבט של יעל.
• איש דרוזי מהגולן שאומר לך "אח שלי, בוא תשתה קפה", ואז באמת מביא לך קפה.
• שוטר תנועה דרוזי שבמקום לקנוס אותך, אומר: "תן חיוך – ואל תיסע כמו מטומטם, כן?"

כלומר, זה כבר לא רק קשר דתי או היסטורי.
זה קשר של שכנות, שותפות גורל, הערכה הדדית – ואולי גם טיפה של סחוג ביתי.

עם יתרו ויעל, נצעד יחד לעבר קיום טעים יותר

אז נכון, בישראל של היום, קשה להסכים על כל דבר – תקציב, מערכת משפט, פרשות שחיתות ואפילו איך מבטאים "פיתה דרוזית" בלי להסתבך עם השב"כ.

אבל יש דבר אחד שאפשר להגיד בביטחון:
אם יש מיעוט במדינה הזו שזכה באהבה של הרוב בלי יח"צ, בלי קורבנוּת ובלי ועדת חקירה – זה הדרוזים.

כי כשהאדם הדרוזי מדליק מדורה בל"ג בעומר או מחלק חומוס ביום העצמאות, הוא לא עושה את זה כדי להתחנף – הוא פשוט מרגיש בבית.

וזה, במזרח תיכון מלא חומות, דגלים ויתדות – לא דבר של מה בכך.

סוף דבר: אחוות יתרו – הרבה יותר מפולקלור. זו המציאות.
ושנזכור: לא כל גיבור לובש גלימה.
חלקם לובשים מדים, מטפחת, או סינר עם קטשופ – ובאים עם חיוך וכוס תה.

העם היהודי? אוהב את הדרוזים.
והכי חשוב – הם אוהבים אותנו חזרה.

ובנימה רצינית ומעשית יותר:
וכך קרה שבעיצומם של אירועים קריטיים לעם הדרוזי המתרחשים בסוריה – רדיפות ומעשי איבה הגובלים ברצח עם מצד בדואים קנאים ואיסלאמיסטים סוריים מתפרסם טור זה .
כל ישראלי המבין את שותפות הגורל של העם היהודי והדרוזי צריך להרגיש חובה לעמוד לצידם של אחינו הדרוזים בסוריה !!!! ובמעשים, לא רק בתמיכה ברשתות החברתיות