מבוא: עידן הצדקנות המתחסדת

בשנים האחרונות, המערב הפך לזירת קרב תרבותית שבה השמאל, תחת דגל הצדק החברתי, יצר תופעה חדשה ומטרידה: תרבות שלילת האחר, או כפי שהיא מכונה לעיתים באנגלית, "Cancel Culture". זו לא סתם מגמה חולפת, אלא תנועה כמעט דתית, שבה המאמינים – חמושים בסיסמאות של "צדק", "שוויון" ו"רגישות" – מוכנים להקריב כל מי שחורג מהקו האידיאולוגי המקובל. מנקודת מבט ימנית וצינית, התופעה הזו היא לא פחות מפארסה טראגית: שילוב של התנשאות מוסרית, חוסר סובלנות מחופש וחוסר מודעות עצמית משווע. במאמר זה נצלול לעומק התרבות הזו, נבחן את שורשיה, מנגנוניה והשלכותיה, תוך שמירה על מבט חד ונטול אשליות.

השורשים: מהיכן צמחה המפלצת?

תרבות שלילת האחר לא נולדה בחלל ריק. היא תוצר של שנים של התפתחויות אידיאולוגיות בחוגי השמאל המערבי, שהחלו כרעיונות ראויים – כמו מאבק למען זכויות מיעוטים ושוויון – אך הפכו בהדרגה למפלצת בירוקרטית של טהרנות. בשנות ה-60 וה-70, התנועות לשחרור חברתי דגלו בחופש ביטוי וזכויות הפרט. אבל איפשהו בדרך, השמאל החליף את הדגש על חירות אישית בדוגמטיות קולקטיבית. המונחים "צדק חברתי" ו"פוליטיקלי קורקט" הפכו לקודים מחייבים, והשיח הפך למשחק סכום אפס: או שאתה איתנו, או שאתה האויב.

האקדמיה, שהפכה למעוז השמאל הפרוגרסיבי, מילאה תפקיד מרכזי. תיאוריות כמו "תורת הצטלבותיות" (Intersectionality) ו"פריבילגיה לבנה" הפכו לכלים למיון אנשים לקטגוריות של "מדכא" ו"מדוכא". במקום דיון פתוח, האוניברסיטאות הפכו לחממות של אורתודוקסיה, שבה כל סטייה מהקו נתפסת כחטא. התוצאה? דור של צעירים שגדלו על התפיסה שדעות שונות מהם אינן רק שגויות, אלא מרושעות.

המנגנון: איך עובדת מכונת השלילה?

תרבות השלילה פועלת כמו משפטי המכשפות של סיילם, רק עם טוויטר במקום לפידות. התהליך פשוט: מישהו מפרסם משהו שנחשב "בעייתי" – ציוץ, מאמר, או אפילו בדיחה ישנה – וההמון הדיגיטלי מתנפל. אין צורך בהקשר, כוונה או עובדות. ה"חטא" מוגדר על ידי הפרשנות הסובייקטיבית של הקורבן המיועד, שמגובה על ידי קהל זועם של "לוחמי צדק".

הכלים העיקריים הם השפלה פומבית, דה-פלטפורמינג (הסרה מפלטפורמות כמו יוטיוב או טוויטר), וקריאות לפיטורים או חרם. המטרה אינה תיקון או דיון, אלא השמדה חברתית. דוגמאות לא חסרות: ג'יי. קיי. רולינג, שהפכה מפמיניסטית מוערכת למטרה בגלל דעותיה על מגדר; או דייב שאפל, שספג ביקורת על בדיחות שנחשבו "פוגעניות". הציניות כאן ברורה: אותם אנשים שדורשים "סובלנות" הם הראשונים להוציא להורג את מי שחושב אחרת.

-- פרסומת --

הרשתות החברתיות מגבירות את התופעה. אלגוריתמים מעודדים ויראליות של זעם, וקליקים על תוכן שנוי במחלוקת מייצרים רווחים לפלטפורמות. כך, תרבות השלילה הפכה לתעשייה של ממש, שבה זעם מוסרי הוא מטבע עובר לסוחר.

ההשלכות: עולם בלי דיון

ההשפעה של תרבות השלילה היא הרסנית. ראשית, היא מחניקה את חופש הביטוי. אנשים מפחדים לדבר, לכתוב או אפילו לצחוק, מחשש שמילה אחת לא במקום תהרוס את חייהם. התוצאה היא תרבות של צנזורה עצמית, שבה כולם הולכים על קצות האצבעות כדי לא "לפגוע". שנית, היא הורסת את השיח הציבורי. במקום דיון ענייני, יש צעקות וחרמות. שלישית, היא יוצרת תחושת ניכור: אנשים מרגישים שהם לא יכולים להיות עצמם, כי כל דעה עלולה להפוך אותם למטרה.

מנקודת מבט ימנית, הציניות כאן כפולה. השמאל, שמתיימר להגן על החלשים, הפך למכונת דיכוי שפוגעת במי שמעז לחשוב אחרת. והאירוניה? אותם "לוחמי צדק" שמגנים על "מיעוטים מדוכאים" לעיתים קרובות מתעלמים מקבוצות שמרגישות מושתקות, כמו שמרנים, דתיים או אפילו פועלים ממעמד הפועלים, שלא מתיישרים עם האג'נדה הפרוגרסיבית.

המבט הימני: צביעות וטהרנות

מנקודת מבט ימנית, תרבות השלילה היא תערובת של צביעות ויהירות. השמאל מתיימר להיות בעל מונופול על המוסר, כאילו רק הוא יודע מה נכון וצודק. אבל בפועל, הוא מפעיל כוח בדיוק כמו הממסדים שהוא מתיימר להתנגד להם. ההבדל היחיד הוא שהכוח הזה מוסווה במילים יפות כמו "הכלה" ו"צדק". הציניות מגיעה לשיא כשמבינים שהמטרה האמיתית היא לא תיקון העולם, אלא שליטה תרבותית. מי ששולט בשיח, שולט במחשבה.

יותר מכך, תרבות השלילה חושפת את חוסר הסובלנות של השמאל כלפי ריבוי דעות. הימין, למרות מגרעותיו, לפחות מודה שהוא לא תמיד צודק. השמאל, לעומת זאת, הפך את האידיאולוגיה שלו לדת, עם כמרים, חוטאים וטקסי טיהור. מי שלא מתאים – מוחרם.

סיכום: לאן מכאן?

תרבות שלילת האחר היא תסמין של משבר עמוק יותר: אובדן האמון בדיאלוג וביכולת שלנו להתמודד עם דעות שונות. היא משקפת שמאל שהלך לאיבוד, ששכח את ערכי החירות והפתיחות שהוא פעם דגל בהם. מנקודת מבט ימנית, הפתרון אינו חרם נגדי או השתקה של השמאל, אלא חזרה לשיח פתוח, שבו דעות נבחנות על בסיס טיעונים, לא על בסיס זעם המוני.

אבל בואו נהיה כנים: כל עוד הרשתות החברתיות מתגמלות זעם, והאקדמיה ממשיכה לייצר דורות של "לוחמי צדק" חסרי ספקות, תרבות השלילה לא תיעלם. אז מה נשאר לנו? לצחוק על האבסורד, להמשיך לדבר בלי פחד, ולקוות שבסוף, השכל הישר ינצח. או שלפחות נקבל כמה ממים טובים בדרך.

-- פרסומת --