בכל דור, המבוגרים אוהבים להתלונן על הצעירים.
“הם לא יודעים מה זה ערכים,”
“הם רק במסכים,”
“הם לא בנויים כמו פעם.”

והדור הזה?
הוא שמע הכל. והוא לא התווכח.
הוא גם לא נעלב.
הוא פשוט הלך והוכיח.

הם לא ביקשו אישור – הם נתנו אותו לעצמם

אף אחד לא כתב עליהם טור מפרגן.
אף אחד לא קרא להם "הדור של התקווה".
אף אחד לא עודד אותם להילחם, להנהיג, להקריב.
אבל איכשהו — הם קמו, שמו מדים, נעמדו בשער, והגנו על כולם.
גם על אלו שלא מאמינים בהם.
בעיקר עליהם.

לא מאמינים להם? הם לא צריכים

הם לא צריכים אישור מאקדמאים מתוסכלים.
לא חיבוק מהפוליטיקאים.
לא כתבת מגזין מחמיאה ביום העצמאות.

הם קמים כל בוקר – ועושים.
גם כשהם עייפים. גם כשמפחדים. גם כשהם יודעים שאף אחד לא ימחא כפיים.
כי הם לא עושים את זה בשביל הכפיים.
הם עושים את זה בשבילכם.

-- פרסומת --

הם לא "דור אבוד". הם דור שמצא את עצמו לבד

בין טילים לשירות מילואים,
בין קבר של חבר לסבב נוסף,
בין חוסר אמון להכרה עצמית —
הם בנו עמוד שדרה.
בלי קואוצ’ר, בלי ספרי השראה, ובלי תעודה.

הם פשוט הבינו מי הם — ואז הלכו להיות זה.

אז תסתכלו עליהם – טוב

כשהם חוזרים בשקט הביתה עם שקים מתחת לעיניים.
כשהם מחבקים אמא וממלמלים "היה בסדר".
כשהם יושבים בפינה באירוע משפחתי, הראש קצת במקום אחר.

זה לא "עוד צעיר".
זה לב פועם של מדינה.
זה מי שמחזיק את הגבול, את הבית, ואת העתיד – בו זמנית.

ולמי שמתקשה להאמין – לא נורא. הם לא צריכים שתאמינו בהם.

הם כבר מאמינים בכם.