בואו נדבר על “בעיית הנשים הבדואיות”
איך כולם יודעים שיש בעיה – אבל אף אחד לא מוכן לגעת בה בלי כפפות של תקינות פוליטית
יש נושאים שבישראל מדברים עליהם בלחש.
לא כי הם לא חשובים – אלא כי הם יותר מדי חשובים.
יותר מדי רגישים.
יותר מדי נפיצים.
יותר מדי “מורכבים”.
ואחד מהם הוא מצב הנשים הבדואיות בנגב.
כולם יודעים.
כולם ראו.
כולם שמעו.
אבל איכשהו, כשזה מגיע לשורה התחתונה – המדינה, האקדמיה, ארגוני זכויות האדם והתקשורת מתנהגים כאילו מדובר בתקלה קלה ב-Waze:
“פונים שמאלה, ממשיכים להתעלם”.
האישה הבדואית: תמיד קורבן, אף פעם לא אזרחית
בשיח הציבורי, האישה הבדואית היא תמיד סמל.
קורבן של פטריארכיה.
קורבן של המדינה.
קורבן של הכיבוש.
קורבן של שינויי האקלים.
אם יתאמצו – גם של מחירי הקוטג’.
היא הכול – חוץ מבן אדם עם זכויות קונקרטיות שמישהו באמת מתכוון לאכוף.
כי ברגע שאתה אומר את האמת הפשוטה –
שיש בחלקים מהחברה הבדואית נורמות קשות של אלימות, נישואי קטינות, ריבוי נשים, הדרת נשים, רצח על “כבוד המשפחה” –
אתה מיד מואשם ב”גזענות”, “הכללה” ו”קולוניאליזם מחשבתי”.
כלומר:
עדיף שהאישה תמשיך לסבול – רק שלא נעליב אף אחד בדרך.
רלטיביזם תרבותי: האלימות הכי מנומסת שיש
אם יהודי היה מתחתן עם ילדה בת 14 – זה היה פותח מהדורות.
אם בדואי עושה את זה – זה “מורכב תרבותית”.
אם אישה יהודייה נרצחת – יש דיון ציבורי.
אם אישה בדואית נרצחת – יש פאנל אקדמי.
כי במדינת ישראל 2026,
האלימות הכי מוגנת היא אלימות שמוסברת היטב באנגלית.
המדינה: חזקה מול אזרחים חלשים, חלשה מול מסורות חזקות
המדינה יודעת להיות מאוד תקיפה כשצריך:
קנסות.
פקחים.
אכיפה.
מצלמות.
רחפנים.
אבל מול תופעות כמו פוליגמיה לא חוקית, נישואי קטינות, אלימות בתוך המשפחה –
פתאום היא נהיית עדינה.
רגישה.
מתחשבת.
כי מי רוצה להסתבך עם “הנהגה מקומית”?
מי רוצה כותרת?
מי רוצה שיגידו שהוא “לא מבין את התרבות”?
וככה, בשם הסובלנות, המדינה מפקירה נשים.
הפמיניזם שמגיע עד קו הירוק של הנוחות
הפמיניזם הישראלי, איך לומר בעדינות,
מאוד אמיץ בתל אביב.
מאוד קולני בטוויטר.
מאוד חד כשמדובר בפרסומות, שפה מגדרית ומנכ”לים.
אבל כשזה מגיע לנשים בדואיות –
הוא פתאום נהיה זהיר.
מרוסן.
מבולבל.
כי מה לעשות,
להגיד שאישה בדואית זכאית לאותן זכויות כמו אישה יהודייה –
זה עלול לדרוש גם ביקורת על תרבות.
וביקורת על תרבות זה כבר אזור מסוכן.
אז מעדיפים לדבר על “העצמה”, “נרטיבים” ו”הקשבה”.
הרבה הקשבה.
מעט מאוד הצלה.
אז מה הבעיה באמת?
הבעיה היא לא “הבדואים”.
והבעיה היא לא “הנשים”.
הבעיה היא שילוב קטלני של:
- מסורת פטריארכלית קשה
- אכיפה מדינתית פחדנית
- אקדמיה שמעדיפה מאמרים על פני מציאות
- ותקשורת שמפחדת להישמע לא יפה
והתוצאה?
נשים שחיות במדינה מערבית –
עם תנאים של ימי הביניים.
ומה הפתרון? (רמז: לא עוד כנס)
לא, זה לא עוד תקציב.
ולא עוד קמפיין.
ובטח לא עוד מסמך מדיניות עם פונטים רכים.
זה אכיפה.
חוק אחד לכולם.
בלי כוכביות.
בלי “רגישויות”.
בלי תרגומים מתנצלים.
כי זכויות נשים שלא נאכפות – הן לא זכויות.
הן סיסמאות.
סיכום לא נוח (כמו המציאות)
אם באמת אכפת לנו מנשים בדואיות –
צריך להפסיק להשתמש בהן כתירוץ אידיאולוגי.
ולהתחיל להתייחס אליהן כאזרחיות.
עם הגנה.
עם חופש.
ועם מדינה שלא מפחדת להגיד:
יש דברים שפשוט אסור – גם אם הם “תרבותיים”.
כי סובלנות לאלימות היא לא נאורות.
היא פחד, עטוף במילים יפות.
ואת המחיר, כרגיל – משלמות נשים.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
