כששלג יורד – הדמוקרטיה מחליקה

פעם, שלג היה עניין של טבע.
היום, זה עניין של אופי.

ברחובות ניו יורק, בפרלמנטים של גרמניה, ובאוניברסיטאות של בריסטול – דור שלם מגדיר את עצמו לא לפי הישגים, אלא לפי היכולת להיעלב.
אלו לא עוד ילדי פרחים. אלה ילדי אלרגיות.
דור שבו כל גירוי חיצוני גורם לטראומה, וכל מילת ביקורת נחשבת לאלימות מילולית.
קוראים להם "דור פתיתי השלג".
ואם נודה באמת, הם לא פתיתי שלג.
הם שלולית.

תזכורת – מה זה בכלל פתית שלג?

במקור, "Snowflake" הייתה מילה די חמודה – משהו שמתאים לסרט של דיסני.
אבל איפשהו בין 2015 ל-2020, המושג הפך לתיאור של אדם:

• רגיש מדי,
• שביר רגשית,
• בטוח שהוא ייחודי כמו יוניקורן עם ADHD,
• ובעיקר: משוכנע שכולם חייבים להתחשב בו, אחרת זו פשיעה חמורה.

הם מאמינים שחופש הביטוי קיים – כל עוד הוא לא מעליב.
הם תומכים בדמוקרטיה – כל עוד כולם מצביעים בדיוק כמוהם.
והם נעלבים מכל דבר – כולל מזה שצחקת על זה שהם נעלבים.

השלטון עובר מהכוח למיקרו-אגרסיה

בעולם של פתיתי השלג, שוטר עם אקדח פחות מפחיד ממרצה שאמר שהביולוגיה שייכת למדע.
הם לא צריכים הפיכה צבאית – רק טופס תלונה אוניברסיטאי, והנה הקריירה שלך נגמרה.

-- פרסומת --

המשטר החדש הוא משטר הפחד מהאמת.
אי אפשר לשאול שאלות.
אי אפשר להתבדח.
אי אפשר אפילו לשאול "מה השעה?" מבלי שמישהו יעניק לך מונולוג על דקונסטרוקציה של זמן מגדרי.

הם משוכנעים שמילים הורגות, אבל סמים ברחוב זה "חופש אישי".
גזענות היא פשע – חוץ אם היא מופנית לגברים לבנים סטרייטים, ואז זו "פרספקטיבה נחוצה".
ובתי משפט? שכחו מהם – טוויטר זה מספיק.

מחנה אימונים לדור שלא יודע להפסיד

דור פתיתי השלג גדל על גישה חינוכית ששוברת את הכלים – אבל קודם כל מבטלת את התוצאה.
– לא מנצחים בתחרויות, כי זה "פוגע בדימוי".
– לא אומרים לילד שהוא טועה, כי זה "מדכא יצירתיות".
– לא מעירים לתלמיד שלא הכין שיעורים, כי זה "ממסגר אותו ככישלון".

והנה התוצאה: דור שלא יודע להפסיד.
הוא לא מתמודד – הוא מתמסכן.
הוא לא מתווכח – הוא "נפגע".
הוא לא סתם חלש – הוא גאה בזה.

בחורים אמריקאים שפורצים בבכי באמצע ויכוח פוליטי,
סטודנטיות גרמניות שדורשות אזור בטוח (safe space) עם שמיכות ומוזיקה מרגיעה אחרי שיעור על הקולוניאליזם,
ונבחרות כדורגל שדורשות פרסים שווים – גם כשהן לא מצליחות לעבור שלב.

כשהתרבות הפכה לבדיחה – רק בלי פאנץ’

ההומור הוא אחד הקרבנות הראשונים של שלטון פתיתי השלג.
פעם היינו מספרים בדיחות.
היום אנחנו שוקלים אותן, מתנצלים מראש, ומוסיפים אזהרת טריגר.

סטנדאפיסטים הפסיקו להגיע לקמפוסים.
סרטים קלאסיים צונזרו.
וטור ב"ניו יורק טיימס" על חופש הביטוי צריך לעבור ועדה מוסרית לפני הפרסום.

אבל זה לא רק הומור – זו אמת.
אי אפשר לדבר על ההשלכות של הגירה לא חוקית – זו "גזענות".
אי אפשר לשאול שאלות על טרנסג'נדרים בצבא – זו "שנאה".
אי אפשר לטעון שמשפחה עם אבא ואמא היא דבר יציב – זו "פשיסטיות".

הפתיתים לא באו לשמוע. הם באו לצנזר.

כשהשלג נמס – רק השמיכה נשארת

מה קורה כשדור כזה מתבגר?
ובכן, הוא לא מתבגר.
הוא מתקרבן.

הוא לא מקים משפחה – כי זה "מבנה דכאני".
הוא לא לוקח אחריות – כי זו "תבנית פטריארכלית".
הוא לא מגן על המדינה – כי גבולות זה מושג קולוניאליסטי.

ובינתיים, מי שומר על העולם האמיתי?
השוטרים, החיילים, המהגרים המסורתיים שמאמינים בערכים הישנים,
וגם… השמרנים.
כן, אלו שתמיד אמרו שהמציאות תנצח את הפנטזיה.
ובינתיים, המציאות מחזירה סטירה – בלי אזור בטוח.

הציניות איננה נבואת זעם – אלא תיאור מצב

"פתיתי שלג" זו לא סתם קללה פוליטית.
זו אבחנה מדויקת של דור שאיבד את החוסן, את הריאליזם, ואת היכולת לצחוק על עצמו.

הם לא רעים.
הם פשוט מנותקים.
הם לא אשמים – הם מחונכים כך.

אבל בסוף, ההיסטוריה לא בודקת כמה נעלבת.
היא בודקת מי נשאר לעמוד.
ומי ששרד סופת שלג אמיתית – יודע:
עדיף פחות פתיתים – ויותר עמוד שדרה.

ולסיום, נזכיר לדור הרגיש:
חיים אמיתיים לא כוללים “safe space”.
יש רק “real space” – ושם קר מאוד.
כדאי להתחשל.