איך אליטה משקרת לעצמה בשם המוסר, ומצפה שנמחא כפיים

יש מכחישי אקלים.
יש מכחישי קורונה.
ויש את הסוג המתוחכם ביותר: מכחישי מציאות מוסריים.

אלו שלא מכחישים עובדות – הם פשוט עוקפים אותן.
לא אומרים “זה לא קורה”, אלא “זה לא מה שזה נראה”.
לא טוענים שאין בעיה – אלא שהבעיה היא בכלל מי שמצביע עליה.

זהו מערב המודרני: המקום שבו האמת לא נמדדת לפי עובדות – אלא לפי כוונות טובות.

מוסר כתחליף לאינטליגנציה

האליטה המערבית פיתחה שיטה:
אם אתה מרגיש מוסרי – אתה פטור מלבדוק.

ברגע שסימנת וי על “נגד גזענות”,
“בעד גיוון”,
“נגד איסלאמופוביה” –
אתה חופשי להתעלם מכל מה שמפריע לנרטיב.

זה לא בורות.
זו בורות מוסרית מודעת לעצמה.

כי לדעת – זה מסוכן.
זה מחייב אחריות.
וזה עלול להוביל למסקנות לא נעימות.

איך משקרים לעצמך בלי להרגיש רע

הטריק הגאוני של המערב הוא לא לשקר לאחרים –
אלא לשכנע את עצמו.

כשיש אלימות אידיאולוגית –
זה “מקרה קיצון”.

כשיש דפוס חוזר –
זה “תגובה להדרה”.

כשיש טקסטים, דרשות, הקלטות –
זה “לא מייצג”.

וכשיש כבר יותר מדי ראיות –
זה הזמן להאשים את מי שמצביע עליהן ב”הכללה”.

כך נוצר עולם שבו שום דבר לא קשור לשום דבר –
אבל הכול איכשהו באשמת המערב.

האליטה: מנותקת, אך מרוצה

האליטה המערבית לא חיה בשכונות שהיא מסבירה עליהן.
לא לומדת בבתי הספר שהיא מצדיקה.
ולא נוסעת בתחבורה הציבורית שהיא מהללת.

היא חיה בבועה עם בריסטה שמכיר את שמה,
אוניברסיטה שמאשרת את דעותיה,
ותקשורת שמלטפת לה את המצפון.

ומשם – היא מטיפה.

על סובלנות.
על הכלה.
ועל כך שאתה פשוט לא מבין.

ישראל: האמת הלא־נוחה שמפריעה לנרטיב

ישראל היא האנומליה.
כי היא לא משתתפת בהכחשה.

היא חיה במציאות שבה אידיאולוגיות נמדדות לפי תוצאות –
לא לפי כוונות.
ושיח נבחן לפי מעשים –
לא לפי סיסמאות.

ולכן היא חייבת להיות “בעיה”.

לא כי היא מושלמת –
אלא כי היא מסרבת לשקר לעצמה.

למה ההכחשה חייבת להימשך?

כי אם המערב יודה שטעה –
הוא יצטרך לשנות מדיניות.
ואם ישנה מדיניות –
הוא יצטרך לשלם מחיר.

והמערב המודרני לא בנוי למחירים.
הוא בנוי להצהרות.

יותר קל לצייץ על שלום
מאשר להגן עליו.
יותר נוח לדבר על ערכים
מאשר להילחם עליהם.

מוסר בלי אמת הוא תעמולה

ברגע שהמוסר מנותק מהמציאות –
הוא מפסיק להיות מוסר.
הוא הופך לאביזר.

והאליטה המערבית משתמשת בו כמו צעיף:
יפה, חמים, ומכסה בדיוק את מה שלא רוצים לראות.

אבל המציאות, כדרכה, לא מתרשמת.

היא דופקת בדלת.
ואז בועטת בה.

והשאלה היחידה שנותרה היא לא
אם ההכחשה תתנפץ –
אלא כמה חזק.

אפילוג קטן, לפני שהאורות כבים

המערב לא טיפש.
הוא פשוט בחר להאמין לעצמו.

וזה, בסופו של דבר,
השקר הכי מסוכן שיש.