יש דברים שאי אפשר להסביר לזרים.
למשל – איך מדינה שמנהלת מלחמות קיום עם שכנותיה,
מוכנה להרוג בשביל החומוס שלה – אבל להתגעגע לחומוס של דמשק.

כן, חומוס.
אותה מחית גרגרים פשוטה, אותה טחינה מלמעלה, אותו לימון, שמן זית, פיתה בצד.
לכאורה – לא יותר מקטניה בלחץ.
ובפועל – הבסיס הרגשי של הזהות הלאומית הישראלית.

למה דווקא חומוס?

כי זה הכי פשוט.
כי זה הכי חם.
כי זה הכי פה.

תשאלו כל ישראלי מה הטעם של ילדות –
הוא לא יגיד "מאפה פילו במילוי חלווה" או "סופלה צרפתי".
הוא יגיד: "חומוס של שישי בצהריים, עם חברים, מתחת לאיזה עץ, עם בקבוק קולה פושר."

כי חומוס זה לא אוכל. זה טקס. זה שורש. זו נחמה.

-- פרסומת --

ואז מגיע הקול הזה: "החומוס של אבו חסן טוב, אבל בדמשק… וואו…"

ופה בדיוק מתחיל הסיפור.
כי איך זה שבמדינה שמלאה בחומוסיות מכל סוג –
מאבו-משה ועד חומוס פוליקר –
עדיין יימצא ההוא שיזרוק:
"אחי, אתה לא יודע מה זה חומוס עד שטעמת בסוריה."

כאילו יש חומוס גולמי, קדמוני, טהור, שמסתתר אי שם בסמטאות דמשק,
שום-פלפל-ולימון מסוג שלא עבר דרך קו הירדן.
חומוס עם סודות עתיקים, שניגבו בו סוחרים בדרך המשי ומאז – אבד לאנושות.

מיתוס החומוס האבוד

יש לנו בארץ את כל סוגי החומוס האפשריים:

• חומוס שמעלים עליו ענן קימל
• חומוס גרגרים שדורש כפית ניתוח
• חומוס עם ביצה קשה, עם פטריות, עם שווארמה
• חומוס בכוס חד פעמית, חומוס טבעוני, חומוס מולקולרי
• אפילו חומוס מתוק (סליחה, תל אביב, לא עברנו אותך).

ובכל זאת – אנחנו חולמים על החומוס שמעבר לגדר.
חומוס של פעם.
חומוס ערבי-ערבי.
חומוס שממנו באנו – ואליו, אולי, לעולם לא נחזור.

ניגוב של געגוע

זה לא רק טעם – זה געגוע למה שלא הספקנו לחוות.
הזיכרון הקולקטיבי של יהודי מהמזרח – והפנטזיה של השמאל הרומנטי.
הראשון זוכר את דמשק של סבא שלו.
השני מדמיין את דמשק שמעולם לא היה בה – אבל נראה לו שמגישה חומוס עם שיחות עומק על דו-קיום.

בין כך ובין כך – החומוס בדמשק הפך סמל למה שאבד, למה שיכול היה להיות.
ואולי גם למה שצריך להיות – אם רק נשים את החרב בצד ונושיט כף ניגוב.

אבל בואו נדבר דוגרי: החומוס הישראלי הוא המלך

כי איפה עוד בעולם תראה מנות קרב עם פחית חומוס?
איפה עוד תמצא ויכוחים נרגשים בין שני אנשים בשוק על סוג הפול הכי מדויק?
מי עוד קובע עם חברים ב-10:30 בבוקר לארוחת "חומוס בלבד" – ומרגיש שזה האירוע הקולינרי של השבוע?

הישראלי לא רק אוהב חומוס – הוא חי אותו.

וכשהוא מוצא חומוס טוב, הוא מחייך חיוך כמו של אמא אחרי חיבוק –
מלא, שמנוני, קצת דומע, עם בצל בצד.
זה לא אוכל. זו הכרה עצמית.

אז למה אנחנו מחפשים אותו בדמשק?

כי הישראלי לא מסתפק בקיים.
הוא תמיד בטוח שהחומוס שהשכן ניגב יותר טוב.
הוא חושד שהחומוס בסוריה עשוי מגרגרי זהב, טחינה קדושה ולימון שנקטף בירח.
הוא מחפש את המקום ההוא שאולי כבר לא קיים – אבל בלב, תמיד היה.

ואולי…
אולי זה לא באמת החומוס שאנחנו מחפשים – אלא תחושת הבית שנמצאת רחוק, אבודה, קדמונית.
והחומוס בדמשק – כמו ירושלים של מטה – הוא רק תירוץ.

ולמרות הכול – אין כמו הבית

כי בסוף, כשאתה יושב בשישי בצהריים,
עם חומוס חמים, בצל ביד, פיתה ביד שנייה,
שומע מישהו אומר "תביא את החריף",
רואה את הילד שלך בוצע את הפיתה כמו טקס בגרות –
אתה מבין:
החומוס הכי טוב – הוא זה שאתה ניגבת איתו את הלב.

ואת זה, עם כל הכבוד לדמשק –
יש רק פה.