אי שם בשעות הערב, אחרי שסיימת לשטוף כלים, לצעוק על הילדים ולנסות להבין למה אין קליטה בנטפליקס – אתה פותח ערוץ 14. פתאום אתה נוחת על שולחן עם חבורה סוערת של גברים (לרוב גם אישה אחת או שתיים), שצועקים עליך אהבת ישראל בקול של מדריך קרבי בקורס מ"כים. ברוכים הבאים ל"הפטריוטים" – תכנית שמצליחה להיות בו זמנית פאנל פוליטי, טוקבקים בשידור חי, וועידת עם ישראל בקטנה, וסטנד-אפ מזרח תיכוני.

אבל מה זה בעצם התופעה הזאת? איך קרה שתכנית שפעם הייתה נראית כמו חלטורה לילית לערוץ זניח, הפכה למותג תקשורתי שלא רק מייצג ציבור – אלא כמעט מחנך אותו? ואיך לעזאזל הם תמיד כל כך בטוחים בעצמם?

לפני הכול: קצת רקע (או "מאיפה זה הגיע")

"הפטריוטים" נולדה בערוץ 20, גלגולו הקודם של ערוץ 14, שנועד במקור להיות ערוץ מורשת יהודית. אבל בישראל כמו בישראל – המורשת היחידה ששרדה היא המורשת של לשבת באולפן ולצעוק "אני לא מצליח להבין מה אתם לא מבינים!!!".

עם השנים, הערוץ הלך והתמסד כבית חם – כלומר רותח – לימין האידאולוגי, הקונסרבטיבי והפוסט-ליברלי. שם, בין ריקודי חסידים לתשדירי קמפיין של מפלגות, קיבלה "הפטריוטים" את הבמה. מה שהתחיל כפאנל קטן עם רייטינג של קובץ שמע בוואטסאפ הפך עם השנים לאחת מתכניות הדגל של הערוץ – שידור חי יומי שמציף את "מה שבאמת קורה במדינה הזאת", כלומר, כל מה שלא משודר ב"כאן 11".

מי יושב שם?

אם נאמין לשלט הרכב של הפאנל, יש שם "אנשים פשוטים עם אהבת הארץ בלב וזיעה על המצח". בפועל מדובר ב:

-- פרסומת --

• אושיות טוויטר ימניות, שכל ציוץ שלהן הוא חרב פיפיות עם דגל ישראל בצד.
• עיתונאים בדימוס שהבינו שאובייקטיביות זה לחלשים.
• מגישים שצועקים כמו נהגי מונית מרחוב לוינסקי, רק עם עניבה.
• אורחים קבועים שנראים כמו שלפו אותם מהפגנת תמיכה – ושמו עליהם מיקרופון.

והקסם? כולם באים עם אותה כוונה: לבעוט בשמאל, לשבח את הימין, ולוודא שחלילה אף אחד לא חושב שישראל היא מדינה נורמלית.

למה זה כל כך מצליח?

כי “הפטריוטים” לא תכנית חדשות. זו תרפיה קבוצתית לאנשים שאוהבים את המדינה – אבל מתעצבנים עליה כל יום.

וזה בדיוק המקום שבו התכנית פוגעת בול: היא לא מדברת אל המעמד הגבוה של רמת אביב ג’, אלא אל הישראלי שמתעצבן מהפקק, מהבג"ץ, ומהטיקטוק של ילדה בת 12 ששרה את "שיר השלום".

“הפטריוטים” מצליחה לזקק את התחושות האלה למשהו שאפשר לצעוק עליו בטלוויזיה.
היא לוקחת את כל הבלגן של המזרח התיכון, מערבבת אותו עם כוס בירה מהירה, ותוך חמש דקות – אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו.
משהו שלא שותק.
משהו שלא מתנצל.
משהו שחושב שמישהו סוף-סוף אמר את מה שכולנו חושבים.

וזה, רבותיי, זהב טלוויזיוני.

סגנון ייחודי: לא יונית, לא קרן, לא אמנון – אח יקר

צפייה ב"הפטריוטים" היא כמו לשבת ליד שולחן של חתונה, עם חמישה דודים שכל אחד מהם בטוח שהוא היחיד שמבין פוליטיקה.

כולם מדברים.
כולם צודקים.
אף אחד לא שואל שאלות – רק עונה על תשובות.

• אין פילטרים.
• אין איזונים.
• אין “מצד שני”.
• יש רק צד אחד: "אח שלי, תתעורר, זו המדינה שלך!"

גם כשיש "וויכוח", הוא תמיד מתנהל בספקטרום שבין "ביבי הציל את העולם" ל-"למה ביבי לא שולט כבר גם בבית הדין בהאג".

הביקורת? בטח שיש.

כמובן שהתכנית סופגת המון ביקורת – חלקה מוצדקת, חלקה אוטומטית. אומרים שהיא פופוליסטית, מתלהמת, שטחית, לעיתים אפילו מסיתה. שהיא מייצרת מציאות אלטרנטיבית שבה אין בעיות חוץ מיאיר גולן ושי גולדן.

אבל בתוך כל הרעש הזה, שוכחים משהו חשוב: היא משדרת אותנטיות.
וזה בדיוק מה שחסר בתקשורת הישראלית כבר שנים – לא עוד דוברים מדוקלמים, לא עוד פרשנים שמדברים כמו מאמר של המכון למחקרי ביטחון לאומי, אלא אנשים עם תחושת שליחות, גם אם היא עטופה בנפצים.

תופעה תרבותית – לא רק תכנית טלוויזיה

"הפטריוטים" היא לא תכנית חדשות. היא פלטפורמה של זהות.
כמו "ארץ נהדרת" לשמאל, "הפטריוטים" לימין.
כמו שביבי הוא לא רק פוליטיקאי אלא רעיון, כך גם "הפטריוטים" היא לא רק תכנית – אלא דרך לראות את העולם.

ומעבר לכול – היא מצליחה. אנשים מדברים עליה. שיתופים בפייסבוק. סרטונים בוואטסאפ. ממים בטוויטר. היא שיח. היא נרטיב. היא תגובה מהירה להמונים שלא רוצים דקויות, אלא תחושת שייכות.

לסיום – תאהב או תשנא, אי אפשר להתעלם

גם אם אתה לא מסכים עם מילה אחת בתכנית הזאת – אתה מבין למה היא קיימת.
כי במדינה שבה כולם מרגישים נרדפים, נטושים או בלתי מובנים – מישהו צריך לצעוק "לא מוותרים! לא נכנעים! אנחנו נישאר פה – ונבנה עוד סטודיו!"

ויש בזה משהו נוגע ללב, לא?
קצת כמו לשמוע סבא מתעצבן על הכל, אבל בסוף הוא רק רוצה שכולם יהיו ביחד בשבת.

אז בפעם הבאה שאתה עובר ליד ערוץ 14 בזפזופ לילי – תן הצצה.
אולי לא תסכים, אולי תצחק, אולי תתעצבן –
אבל תזכור: ככה נראית אהבת הארץ כשאין לה כוח לפוליש.

-- פרסומת --