הדיל הנשיאותי
טראמפ, הרצוג והחנינה שהפכה למבחן ריבונות
בימים רגילים, מדינות מנהלות יחסי חוץ. בימים פחות רגילים, הן מנהלות יחסי משפחה. ובימים שבהם דונלד טראמפ מחליט להתערב – הן מנהלות פרק חדש ב"ריאליטי של המזרח התיכון"
על פי דיווחים ושמועות שמתרוצצות במסדרונות וושינגטון וירושלים כאילו היו מניות טסלה ביום טוב, הנשיא טראמפ מפעיל לחץ – ישיר או עקיף, מרומז או גלוי – על נשיא המדינה יצחק הרצוג, כדי שייתן חנינה לבנימין נתניהו.
וכאן מתחילה הדרמה האמיתית. לא משפטית. לא פוליטית. תודעתית.
חנינה היא לא פיצה עם אקסטרה זיתים
נתחיל מהבסיס. חנינה נשיאותית בישראל היא לא שיחת טלפון בין שני חברים. היא כלי חוקתי נדיר, רגיש, וכזה שמופעל לרוב אחרי הליך משפטי, לא באמצעו. היא אמורה להיות אקט של חסד ממלכתי – לא חלק מעסקת חבילה מדינית.
אבל אם יש משהו שטראמפ שינה בעולם – זה את ההפרדה הישנה בין מוסדות, סמלים וחשיבות עצמית. מבחינתו, אם הוא נתן חנינות לחצי וושינגטון בדרך החוצה מהבית הלבן, למה שלא ימליץ – בעדינות של פיל בחנות קריסטלים – גם לישראל לנהוג כך?
הרי טראמפ רואה בנתניהו לא רק ראש ממשלה לשעבר, אלא שותף אידיאולוגי. מי שעמד איתו מול איראן, מי שהעביר איתו שגרירויות, מי שידע לצלם את הזווית הנכונה. ובפוליטיקה של טראמפ, נאמנות היא מטבע. ולמטבע יש ערך.
הרצוג בין הפטיש, הסדן והטוויטר
נשיא המדינה אינו שחקן מפלגתי. תפקידו סמלי, מאחד, כמעט מונרכי ברוחו. הרצוג מנסה כבר שנים לגלם את "האבא של כולם" – זה שמדבר על פיוס כשהרחוב בוער.
ועכשיו דמיינו את הסיטואציה: מצד אחד, נשיא ארצות הברית – הידידה הגדולה ביותר של ישראל – מאותת שמהלך כזה יתקבל בברכה. מצד שני, מערכת משפט בעיצומו של הליך רגיש, ציבור מפולג עד הקצה, ואמון מוסדי שמקרטע גם בלי עזרה מבחוץ.
חנינה בשלב הזה תיראה לחלק מהציבור כהצלה פוליטית במסווה חוקתי. לאחרים – כהכרה בכך שההליך כולו היה רדיפה. לשמאל זה ייראה כמו קריסת שלטון החוק. לימין – כמו תיקון עוול היסטורי.
ולרצוג? זה ייראה כמו מוקש.
ריבונות זה לא כפתור "Agree"
השאלה העמוקה יותר אינה אם נתניהו זכאי או אשם. היא אפילו לא אם חנינה מוצדקת תיאורטית. השאלה היא: מי מחליט?
האם ישראל היא מדינה ריבונית שמקבלת החלטות חוקתיות על פי שיקול דעתה הפנימי, או שותפה זוטרה בברית שבה רמז עבה מוושינגטון שוקל יותר מסעיף בחוק יסוד?
טראמפ, יש לומר ביושר, אינו מתנצל על תפיסתו העסקית של מדיניות חוץ. הוא רואה בעולם לוח מו"מ. ואם בעיניו חנינה לביבי תייצב את מחנה הימין בישראל, תחזק את הציר האנטי-איראני ותבטיח שותף מוכר ונאמן – למה שלא ינסה?
אבל יש הבדל בין שיתוף פעולה אסטרטגי לבין ניהול פנימי של מערכת משפט. וכאן הדיל הופך מסקרן – ובעיקר מסוכן.
החנינה כקרב על הנרטיב
בישראל של 2026, משפט נתניהו כבר מזמן אינו רק משפט. הוא סמל. עבור תומכיו – הוכחה לכך שהאליטות הישנות לא מוכנות לוותר. עבור רוב מתנגדיו זו הזדמנות להשתמש בחוק בצורה צינית ולהפיל מנהיג שאין דרך דמוקרטית להפילו – ואצל מתנגדיו התמימים יותר (ובעיקר – המיתממים יותר) – עדות לכך שאין אדם מעל החוק.
חנינה, במיוחד אם תיתפס כפרי לחץ אמריקאי, תשנה את הסיפור. היא לא תסיים את המאבק – היא תצית אותו מחדש. היא תהפוך את השאלה המשפטית לשאלה ריבונית. ואת השאלה הריבונית לשאלה זהותית.
ומי ירוויח? תלוי את מי שואלים.
טראמפ והאינסטינקט השבטי
יש משהו כמעט שבטי ביחסים בין טראמפ לנתניהו. שני מנהיגים שראו עצמם כלוחמים נגד "המערכת". שניים שטענו כי התקשורת רודפת אותם. שניים שהבינו שכוח פוליטי לא נמדד רק בפרלמנט – אלא ברחוב, ברשת, בתודעה.
לחץ לחנינה, אם אכן קיים, משתלב באותו דפוס: להחזיר לשלטון דמות מוכרת, לערער את ההגמוניה הישנה, ולשדר למחנה שהמנהיג לא לבד.
אבל ישראל אינה מדינת חסות של מחנה פוליטי אמריקאי. וטראמפ, עם כל הכריזמה והכוח, אינו בוחר את נשיאיה.
ויש עוד זווית, פחות רומנטית ויותר אסטרטגית:
טראמפ לא רק "דואג לחבר". הוא צריך שותף פנוי. פנוי ממשפטים, פנוי מכותרות פליליות, פנוי להתייצב שוב כשחקן אזורי עם מנדט פוליטי מלא.
מבחינתו, נתניהו אינו נאשם – הוא נכס. האיש שמכיר את איראן לעומק, שמדבר רפובליקנית שוטפת, שיודע למכור מהלכים קשים לציבור קשוח.
אם טראמפ מתכנן סיבוב נוסף של לחץ על טהרן, רה־ארגון אזורי מול טורקיה, או מהלך נועז מול סעודיה, הוא יעדיף לידו שועל קרבות ותיק – לא פוליטיקאי שעסוק בלוחות זמנים של בית משפט מחוזי.
במילים פשוטות: קשה לנהל גיאו־פוליטיקה עולמית כשבן הברית המרכזי שלך בודק כל בוקר אם העדות נדחתה או לא.
ומה אם?
ומה אם הרצוג יסרב? מה אם יאמר בנימוס דיפלומטי שההליך טרם הסתיים ושמדינת ישראל מכבדת את מוסדותיה?
האם היחסים ייפגעו? כנראה שלא בטווח הארוך. הברית עמוקה יותר מאדם אחד – אפילו אם שמו טראמפ.
ומה אם יסכים? אזי נקבל רגע היסטורי – כזה שישנה את מאזן הכוחות הפנימי בישראל לשנים.
בין נאמנות לאינטרס
בסופו של דבר, הסיפור הזה אינו על חנינה. הוא על גבולות. על השאלה עד כמה ידידות מאפשרת התערבות. עד כמה פוליטיקה אישית חוצה אוקיינוסים. ועד כמה ישראל מוכנה לשלם במחיר פנימי כדי לרצות בעל ברית חזק.
טראמפ פועל לפי אינסטינקט: לחזק חבר, לערער יריב, לסגור עסקה.
הרצוג נדרש לפעול לפי עיקרון: לשמור על מוסד, על איזון, על אמון.
ובתווך – מדינה שלמה שמחפשת יציבות בעולם שבו גם החנינה הפכה לכלי גיאו-פוליטי.
בינתיים, הכדור במגרש בירושלים. וטראמפ? הוא כבר בטח ניסח את הציוץ.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
