כשהימין נזכר שהכלכלה זה לא רק מספרים אלא גם כבוד לאומי

העולם אהב לצחוק על דונלד טראמפ.
הפרוגרסיבים עקמו את האף על התסרוקת, הלגלגו על הטוויטר, הצקצקו מול הסלוגנים. מבחינתם הוא היה פשוט בושה – מין בואש כתום שבטעות נחת בבית הלבן.
אבל הם פספסו דבר אחד: הבנאדם נלחם. לא למען עצמו – אלא למען עיקרון. לא עיקרון אבסטרקטי מהספרים של הרווארד, אלא כזה שאמר: אמריקה לא פראיירית יותר.
וכאן נכנסת לתמונה אחת ממלחמותיו החשובות והלא-מובנות – מלחמת הסחר עם סין.

מלחמה בלי טנקים – אבל עם חוקים

כשאנחנו חושבים על מלחמות, אנחנו מדמיינים שדה קרב, רעש פיצוצים, דגלים.
אבל טראמפ הבין דבר עמוק יותר: בעולם המודרני, הדולרים הם הקליעים, והמכסים – הם החומה.
הוא ירה לא כדי לכבוש, אלא כדי להפסיק להיות נכבש. לא בגבולות, אלא בכל מדף של וולמארט.

כי במשך שנים, העולם התנהל על פי עקרון "הגלובליזציה תפתור הכול", ומי שנהנה מזה הכי הרבה לא היו האמריקאים – אלא הסינים.
הם ייצרו בזול, העסיקו ילדים, זיהמו נהרות, העבירו ידע טכנולוגי על גבול הריגול – והמערב רק חייך, כי זה היה זול.

הטעות של הממסד הכלכלי

מבחינת כלכלני המרכז-שמאל, טראמפ היה כופר. הרי תחרות חופשית זה עמוד תווך. תן לסינים למכור בזול – כולם מרוויחים!

רק מה? זה לא ממש מה שקרה.
מי שהרוויח היו תאגידי הענק.
מי שהפסידו היו הפועלים באוהיו, נהגי המשאיות במישיגן, החקלאים בג'ורג'יה.

-- פרסומת --

הימין הקלאסי – זה שאמור לדאוג למעמד הביניים, ללאומיות, לתעשייה המקומית – נשאר שנים שבוי בקונספציית שיקגו, בזמן שבייג’ינג עשתה להם בית ספר.
ואז הגיע טראמפ, ואמר: עד כאן.

"אמריקה תחילה" – סיסמה או תכנית?

ב-2018, טראמפ מתחיל ליישם את מה שהוא הבטיח: מעלה מכסים על יבוא פלדה ואלומיניום מסין וממדינות אחרות.
הממסד הכלכלי זועק – "מלחמת סחר!", "משבר עולמי!", "סוף הדמוקרטיה!".
אבל טראמפ ידע משהו שהאקדמאים שכחו: יש גבול למה שעם יכול לסבול לפני שהוא מתפרק מבפנים.

המסר שלו היה ברור – אם אתה לא מייצר בארה"ב, אתה משלם.
ואם אתה מעביר טכנולוגיה בכפייה לממשלת סין רק כדי לפתוח שוק – אל תבנה על גישה חופשית לשוק האמריקאי.

ציניות? אולי. צידוק מוסרי? בהחלט.

הציניקנים טענו שמדובר בפופוליזם, בשיטות של בריון.
אבל האמת? לפעמים צריך בריון בשביל להחזיר את הסדר.
הסינים לא שיחקו פייר. הם גנבו פטנטים, חיקו טכנולוגיות, גרמו לאובדן של מיליוני מקומות עבודה באמריקה – והמערב מחא כפיים כי המחירים היו נוחים באיקאה.

טראמפ העז לומר בקול רם: לא רק המחיר חשוב. גם מי משלם אותו.

ומה עם ישראל?

כאן זה נהיה מעניין.
הימין הישראלי – לפחות זה שעדיין זוכר שציונות זה גם עצמאות כלכלית – יכול היה למצוא הרבה השראה במדיניות של טראמפ.
אנחנו, שמייצאים טכנולוגיה, שמבקשים שמירה על תעשייה ביטחונית ריבונית, שמבינים שהכוח הכלכלי הוא גם כלי מדיני – צריכים ללמוד:
גלובליזציה היא טובה כל עוד היא לא הורגת אותך מבפנים.

תראו מה קורה באירופה – תעשיות נעלמות, ערים מתרוששות, אבטלה עולה – ואסור להם אפילו לצייץ, כי זה לא "נאור".
טראמפ לא נבהל מזה.
הוא קם ואמר: "אם הכלכלה שלכם מבוססת על רמיסה שלנו – לא תודה".

ה"נזק" שהיה כדאי לעשות

האם הוא גרם למתחים עם סין? בהחלט.
האם חלק מהמוצרים התייקרו? בוודאי.
אבל הוא גם הצליח להזיז את העולם. לגרום לתאגידים לשוב להשקיע בתעשייה אמריקאית. להציב גבול.
הוא חשף את השקר הגדול של הסדר הכלכלי – שאם כולם "חופשיים", אז לאף אחד אין זכות להגן על עצמו.

האם כל צעדי המכס היו מדויקים? לא תמיד.
אבל הרוח – הרוח הייתה נחוצה.
הרוח שאומרת: אתה לא חייב להיכנע לעולם כדי לשתף איתו פעולה.

והיום?

היום הסינים משקיעים באפריקה, באמריקה הלטינית, בסטארטאפים ישראלים, בקניית נמלים באירופה – והמערב? עדיין מתחבט אם זה גזעני לומר "חומה כלכלית".
טראמפ, בנאיביות הישירה והכוחנית שלו, ניסה לעשות בדיוק את מה שהשמאל שוכח כל פעם מחדש:
אידאולוגיה בלי גבולות – מתה.

מלחמת הסחר – לא רק כלכלה. זה שדה קרב על נפש האומה.

מלחמת הסחר של טראמפ הייתה פחות על דולרים ויותר על ערכים:
האם אתה מוכן לשלם קצת יותר – כדי לשמור על העצמאות שלך?
האם תוותר על נוחות רגעית – בשביל עתיד תעשייתי, ריבוני וגאה?
האם תמשיך להשתחוות למחירי עלי אקספרס – או שתדרוש עולם שבו יש מחיר גם להתנהגות לא הוגנת?

טראמפ ענה על כל השאלות האלו בתשובה אחת פשוטה:
לא עוד.
וזה, יותר מכל דבר אחר – היה רגע ימני אמיתי. לא מתנצל. לא מחייך. לא מתבייש להילחם.
ובעיקר – לא שוכח שלפעמים גם מכס הוא מצעד של חירות.