כששני עמים עם היסטוריה של שנאה הדדית מנסים לשחק דמקה על לוח שחמט

הים התיכון הוא מקום קסום – שמש, חופים, דגים טריים, אוזו וניחוחות של סלט יווני. אך יש גם גרסה פחות ידידותית של הים התיכון – גרסה שבה מטוסים חגים באוויר, אוניות קרב מסיירות בין איים קטנטנים ושרים טורקים זועמים שמקללים ביוונית, רק כדי לוודא שהקללה באמת פוגעת. ברוכים הבאים ליחסי טורקיה-יוון ב-2025: גרסת הדה-לוקס של "שכנים שממש, אבל ממש לא אוהבים אחד את השני".
אז בין מטוסים שחודרים בטעות, גז טבעי שמבעבע מתחת לפני הים, ושרים שמדברים כמו בטברנה יוונית – יוון וטורקיה עולות שלב במריבה שהתחילה עוד בימי טרויה.
מי אמר שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, רק עם פחות סוסים מעץ ויותר נאט"ו?

היסטוריה בקצרה: כי קשה לשנוא בלי לדעת למה

היסטורית, טורקיה ויוון הן כמו גרוש וגרושה שלא רק שנלחמים על המשמורת, אלא גם על הזכות להגיד מי היה הראשון ששתה קפה. האימפריה העות'מאנית שלטה על יוון במשך מאות שנים, ויוון עשתה מזה טראומה לאומית לכל החיים. מאז, כל מבט של טורקי על יוגורט יווני נתפס כפרובוקציה.

מאז 1974, כשאחיות הרחמנייה של טורקיה פלשו לצפון קפריסין (ואף נשארו שם בנחישות של טוריסט עם מגבת על מיטת שיזוף), היחסים הידרדרו. כל כמה שנים אנחנו שומעים על עימות או תקרית – אם זה מטוס יווני שחדר "בטעות" למרחב האווירי של טורקיה, או סירה טורקית שהפליגה "לגמרי בטעות" ליד אי יווני לא מיושב אבל מאוד יקר ללב היוונים.

2025: עידן חדש של איומים ישנים

בשנת 2025, המתחים שוב עולים. טורקיה של רג’פ טאיפ ארדואן (שנראה כיום כגרסה הים-תיכונית של סולטן מודרני עם נטיות אוטוריטריות), ממשיכה לאיים ב"נקיטת צעדים", שזה ביטוי טורקי מנומס ל"נתקוף אם נרגיש צורך". יוון, מנגד, מגייסת את צי המטוסים, פותחת עוד בסיסים באיים, ומאיימת בצעד שלא ננקוט בו באמת – להתלונן באיחוד האירופי.

טורקיה טוענת שיוון "מחמשת את האיים בצורה בלתי חוקית". יוון טוענת ש"טורקיה חונה ליד עם האורות דולקים". ארה"ב בתגובה שולחת שגריר שמנסה להבין איפה קונים גירוס.

-- פרסומת --

הנפט הוא חדש, המריבה – ישנה

אחד מגורמי ההסלמה הבולטים בעשור האחרון הוא המשאבים התת-ימיים במזרח הים התיכון – נפט, גז ואגו לאומי. כל מדינה שטוענת לבעלות על האזור, בעצם מנסה גם לנפנף בדגל על שדה גז פוטנציאלי. זה לא רק מאבק טריטוריאלי – זה מאבק של מי יקבל יותר תמלוגים, יותר כותרות ויותר אזכורים בוועידות אזוריות.

היוונים טוענים שזה המרחב הכלכלי שלהם. הטורקים אומרים שהם פשוט לא אוהבים יוונים שמחייכים יותר מדי. וכך, בכל פעם שצוללת יוונית נתקלת ברחפת טורקית, העולם עוצר נשימה – ואז ממשיך לגלול בטלפון.

נאט"ו: תעודת הביטוח שכולם שונאים

שתי המדינות הן חברות נאט"ו. תיאורטית, זה אמור למנוע מלחמה. בפועל, זה קצת כמו לשים שני חתולים בקופסה ולכתוב עליה "אוהבים חיות".
כל קריאה של ברית נאט"ו ל"שיח בונה" נתקלת בחיוך מאולץ מצד יוון ושתיקה רועמת מהצד הטורקי. ארה"ב מנסה לתווך, צרפת מנסה להצטלם, וגרמניה פשוט רוצה שמישהו יקנה ממנה צוללות.

ומה עם ישראל?

אה, ישראל. כמו תמיד, היא מוצאת את עצמה באי נוחות מול שני שותפים שהיא מנסה לנהל איתם יחסים. עם יוון וקפריסין – בגלל פרויקטים של גז ואנטי-טורקיות פוטוגנית. עם טורקיה – בגלל אינטרסים כלכליים, תיירותיים והפיתוי של איסטנבול (וכל עוד זה לא כולל את ארדואן באופן אישי).

ובזמן שישראל מנסה לנגן מוזיקה קלאסית באמצע מסיבת טראנס, היא מבינה שהאזור הזה – כמו תמיד – הוא שכונה רועשת שבה כל דלת נפתחת בצעקה.

אז מה צפוי?

כמו בכל דרמה יוונית-טורקית טובה, כל הצדדים ינופפו בחרבות, יתמרמרו על עוולות היסטוריות, וישלחו כמה פריגטות למריבה ימית ייצוגית. אבל מלחמה כוללת? כנראה שלא. יש יותר מדי סיבות לא לריב באמת: תיירות, כלכלה, תדמית בינלאומית, ובעיקר – פחד הדדי.

אבל מתיחות? בהחלט. כל עוד יש ים, דגים, ואיים קטנים שאפשר לריב עליהם – יוון וטורקיה ימשיכו לשנוא אחד את השני באהבה, ולהזכיר לנו שים תיכון הוא מושג גאוגרפי, לא פסיכולוגי.