איך מחנה פוליטי שלם הפך לקבוצת תמיכה בשיטת “רק לא ביבי – והעיקר שייראה מוסרי”

יש משפט ישן בפוליטיקה הישראלית:
“השמאל תמיד מנצח… בסקרים שבין 22:00 ל-22:01 לפני האמת.”
וזה בערך המצב: רעש גדול, עקרונות גדולים יותר, ותוצאה… פחות.

אבל בואו ננסה לענות ברצינות (עד כמה שאפשר באתר sex4u), מה בעצם נשאר בשמאל הישראלי כיום – מלבד הרצון הכמעט-אובססיבי-היסטרי-טיפולי להוציא את בנימין נתניהו מהבלפור, מהכנסת, מההיסטוריה, ומהפיד שלהם.

הקונספט החדש: “הכול טוב, רק ביבי לא”

לפני שנים היה לשמאל ארגז כלים: שלום, חתולים, סוציאל-דמוקרטיה, שוויון, עוד פעם שלום, תחבורה ציבורית ושוב—שלום.
אבל היום? רעיונות זה לחלשים.

הצנטרום של הפיילה הוא רעיון אחד:
אם ביבי ילך – נקום בבוקר לניו-זילנד. עם שוויץ באמצע. ודנמרק בצד.

החיים יאירו פנים, יירד מס על מילקי, צה"ל יישאר צבא "מוסרי" גם בלי לירות, והאקדמיה תחזור לאהוב ציונות (סתם, זה כמובן לא יקרה).

זה לא שמישהו באמת חשב איך המדינה תתנהל אחר כך. מחשבות כאלה מקשות על השינה, ובכל זאת צריך אנרגיות להפגנות מול בית הנשיא.

מה קרה לרעיונות הגדולים?

“שתי מדינות” – הפך ל"אפליקציה שכבר לא נתמכת"

אי שם בתחילת שנות ה־2000, “שתי מדינות” היה הסלוגן העליון של השמאל.
היום זה כמו אפליקציה ישנה:
מתישהו אהבו אותה, היום היא פשוט לא עובדת, אבל אף אחד לא מעז למחוק לגמרי.

בינתיים, הפלסטינים עצמם עברו מכמה מילים באנגלית לכמה טילים בצפון ולכמה נאומים בעזה. האפליקציה לא עודכנה.

“הגנה על דמוקרטיה” – אבל רק כשהימין בשלטון

אין כמו מילה גדולה כדי לכסות על חוסר באג'נדה.
ברגע שיושבים באופוזיציה, כל דבר הוא "סכנה לדמוקרטיה":
– העלאת מסים? סכנה.
– הורדת מסים? סכנה.
– מלחמה? סכנה.
– אין מלחמה? סכנה.

באופן פלא, כשהשמאל כן בתפקיד כלשהו – הדמוקרטיה מסתדרת בעצמה.
עובדה: ממשלת לפיד-בנט התקיימה שנה שלמה, ואף אחד לא אמר "פאשיזם". חוץ מלפיד על עצמו כשהוא מביט במראה.

“הפגנות הן נשמת הדמוקרטיה” – אבל רק אם אנחנו מפגינים

כשימין מפגין – זה פורעים.
כששמאל מפגין – זה עם ישראל האמיתי (או לפחות אחוז מסוים ממנו שנוהג לשתות סויה).

אז מה כן נשאר?

ברירת המחדל: בנימין נתניהו כ"מפלגת רפאים"

רוב המפלגות קמות על רעיון: חברה שוויונית, צבא חזק, מדינת רווחה.
השמאל?
קם על בסיס "נתניהו צריך ללכת".

זה קצת כמו להקים מסעדה שכל המוטו שלה הוא:
“אנחנו לא מגישים חומוס. כי חומוס זה רע.”
אוקיי. ומה כן?
– לא יודע. אבל לא חומוס!

השמאל הישראלי הפך לקבוצת תמיכה בינלאומית בנושא אחד:
איך להוציא אדם אחד מהשלטון.
כאילו ישראל היא גלקסיה שלמה שמסתובבת סביב ביבי ככוכב מרכזי.

המחנה שלא מצליח להסתכל במראה

הבעיה היא לא רק האובססיה.
הבעיה היא שגם כשהשמאל לא מתעסק בנתניהו, הוא מתעסק… בנתניהו.

קחו לדוגמה דיון על כלכלה:
– “איך נוריד יוקר מחיה?”
– “נוציא את ביבי.”

על מערכת החינוך:
– “איך משפרים הישגים?”
– “נוציא את ביבי.”

על המצב הביטחוני:
– “מה עושים עם הצפון?”
– “נוציא את ביבי.”

על מי אשם במזג האוויר?
– ברור.

ומה עם הציונות? אה, זה כבר לא באופנה

כאן מגיע החלק הכואב:
רוב השמאל הישראלי של 2025 כבר לא מגדיר את עצמו כציוני.
למה?
כי ציונות זה כבר לא "קול".
זה לא מסתדר עם קורסים ב"פוסט קולוניאליזם בין התה לקפה".

הציונות נתפסת כמסורבלת, מיושנת, כמעט מביכה.
יותר מדי דגלים.
יותר מדי אנשים שגאים במדינה.
זה הורס את הפוזה.

הבשורה הגדולה: “ניקח את המדינה חזרה”

שומעים את זה הרבה.
ממי בדיוק?
מהעם שבחר אחרת?

האמירה הזאת משקפת אולי את הבעיה הגדולה מכולן:
השמאל הישראלי כבר לא מאמין שיש עם שמאחוריו.
יש רק “עם נאור”, “עם מתקדם”, “עם ששותה אספרסו”,
ואז… “עם שלא מבין כלום ובוחר ימין”.

וזה, תודו, טיעון די גרוע כדי לזכות בבחירות.

בסוף כל סיבוב – נחזור לנקודת ההתחלה

המחנה הזה לא באמת מתאפס, לא באמת מתחדש.
הוא פשוט מסתובב סביב עצמו כמו דוגמנית ליד מאוורר.
יפה לעין, לא הולך לשום מקום.

כי כל עוד נתניהו קיים, לא צריך רעיונות – צריך רק אויב.
וכשאין אויב?
שקט מביך.

חוץ מזה, אם יום אחד נתניהו יפרוש באמת – איכשהו כולם יודעים:
השמאל יאבד את הסיבה הקיומית שלו.
פתאום יצטרכו להציג מצע.
פתאום יצטרכו לדבר על מדיניות.
פתאום יגלו שלתקשורת אין על מי לצעוק.
וזה מפחיד הרבה יותר מהמשך כהונת נתניהו.

אז מה נשאר?

ברצינות?
מעט מאוד:

• אובססיה
• סלפי על גשרים
• צעקות על בית הנשיא
• אהבה בלתי מוסברת לפוליטיקה סקנדינבית
• ופחד עמוק מהעולם האמיתי שמחוץ ל"נאורים"

והכי חשוב:
תקווה כמעט רומנטית שמחר בבוקר נתניהו יתפטר ויפרוש לאי יווני.

מחנה פוליטי במערכת גמילה

השמאל הישראלי של 2025 הוא כמו מכור שמנסה להיגמל – אבל לא מהמנה, אלא מהשנאה לרוקסטאר.
וכל עוד נתניהו חי פוליטית, המחנה הזה יישאר תלוי בו כמו נערה בת 14 מאוהבת.

הבשורה האמיתית היא זו:
הימין כבר לא צריך לעשות הרבה.
השמאל עשה לעצמו גול עצמי גלקטי.
כשמרכז התוכן שלך הוא "רק לא הבחור ההוא", זה לא מצע – זו מערכת יחסים רעילה.