מה קורה כשכולנו רוצים להיות בני 22 עד גיל 87 ורופאי האסתטיקה מנסים לעמוד בקצב?
הסיפור האמיתי (והקצת נפוח) של ישראל 2025
יש תופעות שקורות לאט. יש דברים שצריך לחכות להם בסבלנות.
ואז – יש את השפתיים בישראל.
אלה לא מחכות. הן קופצות קדימה כמו בלון באירועי יום העצמאות, רק עם פחות כחול־לבן ויותר ורוד־ניאון.
ברוכים הבאים למדינה שבה שני דברים מהירים במיוחד: המלחמות – והמעבר משפתיים טבעיות לשפתיים שמזכירות כריך פסטרמה בלחיץ.
וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על בוטוקס.
בוטוקס: החבר החדש-ישן שלנו שנכנס עמוק – תרתי משמע
פעם אנשים היו מפחדים ממחטים.
היום?
אנשים מפחדים לא לעשות מחטים.
קשה להאשים אותם: העולם שיפר את הגזירה החברתית. אם פעם היה צריך להזדקן בגאון, היום צריך להזדקן בסטורי – ועם פילטר "החלקת אומה" מובנה בפנים.
התוצאה?
המדינה מלאה אנשים שנראים כאילו טבעו בספא של הסיליקון.
תופעות לוואי? מי סופר – העיקר שהתמונה טובה
הרי מה באמת אכפת למטופלת הישראלית הממוצעת?
תוצאה.
מהירה.
מידית.
שמתאימה לסטורי של 14:00, לארוחת בראנץ' של 15:00 ולדייט של 18:30.
התגובה החיסונית המאוחרת?
היא תגיב מאוחר באמת – בדיוק כשיגיע הזמן לויזה לחו"ל או למציאת זוגיות.
פתאום השפתיים מתנפחות עוד קצת.
הבוטוקס מפסיק לעבוד באמצע משפט.
הגבה עולה לבד, כאילו היא מסמנת "אחי, מה קורה איתך?" בלי שקיבלנו אישור מהשנייה.
תסמונת “אירופה 2049”: איך כולנו נראים כמו דמות במשחק מחשב?
ישראל הפכה לשדה ניסויים קליני בין צפון תל אביב לראשון לציון.
יש גוון ליפס חדש?
מוסיפים.
יש טכניקת “ריבאונד בוטוקס”?
מנסים.
יש "מילוי דמוי טבעי טבעוני"?
נו ברור שכן.
אנחנו במרוץ: מי ישיג את מראה ה“לא זז לי הפנים אבל עדיין נראית מופתעת” בצורה הכי מקצועית.
התוצאה בשטח?
מדינה של אנשים עם אפס קמטים, אבל מבט קבוע שמזכיר "העלו מחיר בקטלוג – ואני שותקת כי אין לי הבעות".
שפתיים נפוחות: אירוע לאומי
השפתיים כבר לא סתם גדולות.
הן גדולות בכוונה.
יש נשים שמגיעות לרופא ואומרות:
“אני רוצה שפשוט יראו אותי ברחוב גם אם אני בחניון קומה מינוס 3”.
פרקטי, אין מה לומר.
אם תהיה הפסקת חשמל – השפתיים האלה ישר יבריקו את הדרך החוצה.
והכי טוב? זה הפך לכלכלה.
אתה קונה שפתיים כמו שקונים רכב:
- יש גרסה בסיס
- יש ג’י.טי.איי
- ויש את "פרימיום פלוס להופעות בקיוסק בטיילת"
לכל אחת – אחריות לשישה חודשים, או עד שהבוטוקס יחזור מהטיול בגוף ויחליט שהוא לא עובד יותר.
התגובות המאוחרות: כי גם למערכת החיסון נמאס מהשטויות
פה מגיעה הדרמה האמיתית.
הגוף הישראלי, חכם שכמותו, אומר:
"אחותי, די. זה כבר הטיפול השמיני השנה. לא רוצה החלקה, לא רוצה מיצוק – רוצה ללכת לישון."
אז הוא מגיב.
מאוחר.
כמו צה"ל בימי שישי – אבל מגיב.
ופתאום:
- נפיחות שלא קשורה לשפתיים אלא לכל הפנים
- כאב ראש שמתחרה במפגש משפחתי עם הדודה מהצפון
- גוש קטן במקום ההזרקה שנראה כמו פיסטוק עצבני
- תחושת חולשה כללית של “יאללה, אולי הייתי צריכה להישאר עם הקמטים”
ובמקרים מסוימים – הבוטוקס פשוט אומר:
“אני לא כאן יותר”.
חוסם והולך.
זה הרגע שבו מבינים שהגוף פיתח נוגדנים.
כן, כן – הגוף עושה מה שנכנעת ההוראה: אנטי-בוטוקס.
ההחלקה הלאומית בקשיים.
אבל למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
שאלה מצוינת.
כנראה שאנשים רוצים להיראות צעירים, זוהרים ומחוזקים – גם אם זה אומר להיראות כמו פסל שעבר ליטוש יתר.
אבל יש משהו עמוק יותר:
כשיש מלחמה, יוקר מחיה, כאוס פוליטי ופקקים – לפחות אפשר לשלוט בשרירי המצח.
זו נקודת אור.
או נקודת מילוי.
תלוי כמה אמפולות שמו.
מסקנה? קל:
אנחנו לא מפחדים מהבוטוקס.
אנחנו מפחדים מלהיות האנשים היחידים בחדר בלי בוטוקס.
וזה בסדר.
כל עוד אנחנו מבינים שהגוף לפעמים מגיב כמו שוטה:
בדיוק כשצריך אותו מתורבת – הוא מחליט לעשות שביתה איטלקית.
ובינתיים?
כולנו נמשיך לעמוד בתור למילוי, החלקה, שרטוט, עיבוי ושיוף – עד שבשנת 2035 ישראל תוכר רשמית כ"מדינה עם הכי מעט שרירי הבעה לנפש".
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
