ברכות! הגעתם לגיל הזהב. לא, זה לא אומר שמישהו יניח על צווארכם מדליית זהב נוצצת, ולא תמצאו שקים של זהב בכניסה לדיור המוגן. גם לא יחלקו לכם מטילי זהב בחדר ההמתנה לרופא המשפחה (למרות שאם תחכו שם מספיק זמן, אולי תקבלו התקף לב). כי עם כל הכבוד לשם הפיוטי – "גיל הזהב" – הזהב האמיתי נותר, איך לומר, מחוץ לפנסיה.

שקר הזהב

בואו נתחיל מהשקר הגדול: לא מדובר בגיל של זהב. מדובר בגיל של הליכון, סידן, והודעות וואטסאפ עם כיתוב מוגדל. אם יש זהב בגיל הזהב, הוא כנראה טמון עמוק בתחתיות של הבורסה, או בכיסים של חברות הביטוח שגובות פרמיות כבר מ-1974.

אבל אל תטעו – זה לא שאין דברים טובים בגיל הזה. זה פשוט שהם מגיעים עם כפתור מצוקה.

מתי זה התחיל?

בעבר, גיל הזהב היה נחשב לרגע שבו אדם סיים את חייו המקצועיים, והתמסר לתחביביו: ציור, כתיבה, גינון, או הקמת מפלגות נישה בשם "אזרחי 60+ עם זכות דיבור". אבל היום, עם העלייה בתוחלת החיים וירידת הערך של כל דבר חוץ מביטקוין, אנשים בני 70 מוצאים את עצמם ממלצרים במסעדות של הנכדים כדי לממן את הגמלאות.

הטבות? לא בדיוק

נכון, יש כרטיס "גמלאי זהב", שנותן הנחות בקולנוע – כל עוד אתה מצליח לזכור מה הלכת לראות. יש נסיעות חינם בתחבורה ציבורית – כלומר, חינם בתיאוריה. במציאות, אתה עולה על האוטובוס, מתיישב על מושב מפוקפק, ומבלה 40 דקות בשיחה עם מישהי מההסתדרות שמספרת לך על הניתוח הקטרקט שלה.

-- פרסומת --

ויש כמובן את האטרקציה האולטימטיבית: טיול מאורגן לאלבניה. למה דווקא אלבניה? כי זה המקום היחיד שבו הפנסיה שלך עדיין שווה משהו.

אהבה בזקנה: פרק ב' (וג')

בגיל הזהב, לא רק החוליות מתפצלות – גם הזוגות. שיעורי הגירושים בקרב גמלאים מרקיעים שחקים. למה? כי אחרי 40 שנה של שתיקות קולניות, מגיע הרגע שבו אתה מבין שהאישה של חייך היא בכלל החתולה שאתה מאכיל בגינה.

אבל אל דאגה – יש גם דייטים! אפליקציות כמו "סבתאנדר", "טינדרגיל" ו"הכרויות לקשישים עם דופק" מציעות הזדמנויות חדשות. כל עוד אתה לא שוכח את הסיסמה, את הטלפון או את הסיבה שבכלל פתחת את האפליקציה.

טקסי זהב: הספד עצמי

במקום לחגוג את גיל הזהב עם טיול במטוס פרטי (או סתם מונית שירות), הפך הגיל הזה לטרנד של "סיכומים": טקסי פרידה עצמית, כתיבת הספדים בעודך בחיים, או הצטרפות לקבוצות פייסבוק עם שמות כגון "אכלתי גפילטע ושרדתי".

הומור עצמי? הכרחי. אלטרנטיבה? דיכאון קליני ובינג' של "שנות השמונים".

אז איפה הזהב?

התשובה הקצרה: אצל הנכדים.

התשובה הארוכה: הזהב נמצא איפשהו בין הטלוויזיה שמכוונת על ערוץ 11, לבין קופסת הפח עם העוגיות שמזמן הפכה לקופסת תפירה. הזהב הוא היכולת לספר את אותו סיפור בפעם השמינית ברציפות בלי שאף אחד יקטע אותך. הזהב הוא בזכות שאתה מרגיש להגיד כל מה שעל הלב – בלי פילטרים, בלי תקינות פוליטית ובלי רגשות אשם.

הזהב הוא היכולת להתלונן בלי להתנצל.

סיכום: החיים זה לא "זהב לבן", זה חלב 3%

גיל הזהב הוא לא תקופה נוצצת, אבל אם יש לך חוש הומור, עקשנות ושיניים תותבות שמתפקדות – יש לך את כל מה שצריך. אז אל תשאל איפה מחלקים את הזהב. קח כוס תה, תישען אחורה, ותהנה מהעובדה שאף אחד כבר לא מצפה ממך להתאמץ. רק תוודא שהשלט אצלך.

ואם מישהו באמת יחלק זהב – תזכור איפה שמעת על זה לראשונה. או לפחות תנסה.

-- פרסומת --