איפה החורף, לעזאזל? – די כבר עם החום הזה
יש רגע כזה, איפשהו בין עוד מקלחת קרה לארוחת בוקר שמרגישה כמו סאונה, שבו אתה שואל את עצמך:
רגע, אולי החורף פשוט ביטל? אולי הוא שלח הודעה בוואטסאפ למזג האוויר: "אחי, לא בא לי השנה, תכסה אותי".
אנחנו באמצע נובמבר, כן? זה החודש שבו אמורים לשמוע את הצרצור הראשון של דוד החשמל, להריח ריח של גשם ראשון, ולראות ישראלים מעלים תמונות של “מרק עדשים” עם פילטר דכאון.
אבל לא — במקום זה אנחנו מקבלים עוד שבוע של 32 מעלות, עוד גופייה ספוגת ייאוש, ועוד תחושה כללית של מדינה שנמצאת על מצב “טיגון קל”.
מדינה על אש קטנה (תרתי משמע)
ישראל של סוף 2025 מרגישה כמו טוסטר. לא משנה איפה אתה — המרכז, הצפון, או אפילו בירושלים — כל מקום הפך לתנור בילט-אין.
והכי מעצבן? החום כבר לא רק חום פיזי. הוא פסיכולוגי.
זה לא רק שאתה מזיע, זה שאתה מזיע ומודע לזה.
אתה יוצא לרחוב בבוקר ומרגיש שהעולם מתאדה סביבך, כמו ניסוי בפיזיקה של בית ספר יסודי שנשכח על השיש.
והנה הקטע — אנחנו כבר לא כועסים. התרגלנו.
מזיעים? לא נורא.
הים נראה כמו מרק עוף? סבבה.
הלחות בגובה 87%? אה, זה רק "אוויר טרופי".
אנחנו כבר לא עם סגולה — אנחנו עם סגול-אדום, לפי המדד של מד"א.
איפה החורף של פעם, עם ריח של נפט?
פעם היה לחורף אופי.
הוא היה מגיע בשקט, בלי הודעה מוקדמת, ובום — גשם באמצע טיול שנתי, מטריות מתהפכות, כביסה שלא תתייבש עד תשנ"ח.
היום?
כל מה שנשאר זה קמפיין שיווקי בשם “חורף 2025” שמגיע למדפים של קסטרו עם סוודרים שבחיים לא תלבש.
תכל’ס, הסוודרים האלה נועדו רק בשביל שתוכל לשבת במזגן של הקניון ולהרגיש שייך לאירופה.
יש בזה משהו כמעט קונספירטיבי.
מישהו שם למעלה (או בקליפורניה) החליט שמספיק עם עונות השנה.
שנחיה בקיץ נצחי, כמו בפרסומת של מלונות “הוואי ריזורט אילת”.
וככה אנחנו נראים — מדינה שלמה מסתובבת עם בקבוק מים, משקפי שמש, וחוסר אמון מוחלט במציאות.
החורף כזיכרון תרבותי
בחורף היינו מדברים אחרת.
פעם הייתה רומנטיקה בגשם. “בואי נישאר בבית”, “נכין שוקו”, “נראה סרט עם שמיכה”.
היום?
“בואי נישאר בבית — כי המזגן שם על 18”.
הפך מרגש לחישוב חשמל.
גם השפה השתנתה.
פעם “קר לי” היה משפט רך, כמעט חושני.
היום זה נדיר כמו כיפה בתל אביב ביולי.
אפילו בשירים הפסיקו לכתוב על חורף — מתי בפעם האחרונה שמעת מישהו שר על "גשם גשם משמיים"?
היום כותבים “שמש בלב” ו“חום במותניים” — מרוב לחות, כבר אין מקום לשירה.
קונספירציית המזגן הגדולה
אומרים שהחום משתלם למישהו.
למי?
ליצרני המזגנים, כמובן.
הם כבר לא מוכרים מוצר — הם מוכרים תקווה.
תחשבו על זה רגע: אתה קונה מזגן כדי לקרר את עצמך, אבל בעצם הוא מחמם את כדור הארץ עוד קצת.
ככה, בלופ אינסופי של חום והכחשה, אנחנו שורפים חשמל כדי להרגיש אנושיים.
ואם כבר חשמל — נמאס להיות אזרח של מדינה שבה מזגן זה השקפת עולם.
יש "ימין", "שמאל" ו"על 18 או על 24".
הוויכוחים הכי קשים בזוגיות הישראלית כבר מזמן לא על ילדים או פוליטיקה — אלא על השלט של המזגן.
בלי להזיע, בבקשה …
אז כן — איפה החורף ?
אולי הוא ברח לשווייץ, אולי הוא תקוע בפקק באוקיינוס, ואולי הוא פשוט לא עומד יותר בלחץ של ציפיות.
ואנחנו? נמשיך לקטר, לשתות מים, לקנות מעילי דמוי חורף ולפתוח את הדלת של הרכב בזהירות כאילו היא דלת של תנור פיצה.
עד אז — אם מישהו רואה את החורף, תגידו לו שישראל מתגעגעת.
לא בגלל הגשם, לא בגלל הסוודרים –
בגלל הרגע הזה שבו אתה שומע את הגשם מתופף על החלון ויכול סוף סוף להגיד:
“איזה כיף, אפשר לסגור את המזגן.”
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
