העולם "שוקל את זכות קיומנו" כאילו מדובר בדיון פילוסופי במועדון ספרות של אוניברסיטה יוקרתית, ולא במדינה קטנה במזרח התיכון שעדיין חוטפת טילים כשהיא מנסה להסביר לאירופים למה היא בכלל פה.
ואנחנו, כמו תלמידים מצטיינים בשיעור אזרחות, עומדים זקופים, מנומסים, מחייכים, ואומרים: "סליחה, אפשר אולי… אם לא אכפת לכם… שנמשיך להתקיים?"

לישראל, כך אומרים לנו, "יש זכות להתקיים". הצהרה כל כך מרגשת, כל כך אלגנטית, עד שהיא שוכחת פרט קטן ולא חשוב – מדוע בכלל צריך לומר את זה?

מועדון המדינות שצריכות לבקש רשות

תחשבו על זה רגע.
שמעתם פעם מישהו אומר: "לצרפת יש זכות להתקיים"?
"הונג קונג זכאית לביטחון"?
"הולנדים הם עם לגיטימי"?
לא.
רק אנחנו. רק היהודים. רק ישראל. אנחנו צריכים להוכיח, להסביר, לשכנע, לנמק – למה אנחנו כאן, ולמה אנחנו לא מתנצלים על זה.

ולא סתם – אלא בפנים הכי יפות שלנו. עם PowerPoint, דגלים קטנים על השולחן, וציטוטים של גולדה מאיר באנגלית מעודכנת.
כמו עורך-דין שמבקש מחבר המושבעים שיתחשב בעובדה שהלקוח שלו לא התחיל את הריב – הוא רק בנה מדינה יהודית באדמתו ההיסטורית אחרי ששתו לו את הדם אלפיים שנה.

מי בדיוק מעניק "זכות קיום"?

יש משהו כל כך מתנשא, כל כך פטרוני, כל כך קולוניאליסטי בקלישאה הזו: "אנחנו מכירים בזכות קיומה של ישראל". כאילו מדובר באישור חנייה.
מי אתם, לעזאזל? נציגי מוסר עולמיים? אומות מאוחדות?
לא ראינו אתכם "מאשרים קיום" לטיבטים, או לאויגורים, או לכורדים.
אבל יהודים? להם צריך להעניק אישור – זמני, מותנה, דל פחמימות – שאם יתנהגו יפה, לא יפציצו להם את הגגות.

-- פרסומת --

ואם לא תתנהגו יפה? אם תפציצו בטעות מחסן טילים שמתחת לבית חולים? אם תחזירו אש לעזה בלי לשאול את סגן יו"ר ועדת זכויות האדם מטהראן? אההה… אז תצאו מהמעגל.
ככה זה כשקיום שלך תלוי בהסכמתם של אלה שמעדיפים אותך רק כזיכרון.

למה אנחנו משתפים פעולה עם זה?

כי אנחנו עדיין גלותיים. עדיין מחכים שיגידו לנו "אתם בסדר".
אחרי 76 שנות עצמאות, אחרי חמש מלחמות, אחרי הסכמים, פרסי נובל, הייטק, חקלאות במדבר, ומדינה פורחת בים של אויבים – אנחנו עדיין שואלים את האירופי עם העניבה אם אנחנו מספיק מוסריים כדי להיות כאן.

אנחנו מכינים מצגות, מקימים ארגוני הסברה, שופכים מיליונים על קמפיינים בינלאומיים – לא כדי לשכנע את עצמנו, אלא כדי לשכנע את מי שמעולם לא האמין בנו.
הסיפור של עם ישראל הפך לסיפור של התחננות מתמדת. כמו ילד שמראה תעודה טובה כדי לקבל חיבוק מהורה שלא קיים.

מה הייתה עושה מדינה נורמלית?

תארו לכם שמחר גרמניה הייתה קמה בבוקר, ומגלה שארגנטינה "מפיצה נרטיב" על כך שאין לגרמניה זכות להתקיים.
היו אומרים בארמון בברלין: "טוב, זו דעה לגיטימית. בואו נקיים כנס הסברה".?
או שיאמרו: "ממתי אנחנו שואלים את ארגנטינה על קיומנו?!"

מדינה נורמלית לא דנה בזכות קיומה. היא חיה, פועלת, שורדת, ואם צריך – גם נלחמת.
מדינה נורמלית לא עונה לשאלה "האם יש לה זכות קיום?" – היא עונה עם חטיבת גולני.

כששואלים אותנו, התשובה היא לא במילים

לישראל אין "זכות קיום" – יש לה קיום. נקודה.
הוא לא מבוסס על הסכמות, ולא על פסיקות של מוסדות בינלאומיים שהיו עסוקים בטיפולים כשנשרפנו באושוויץ.
הוא מבוסס על דם, על זיעה, על הקרבה, על אמונה, על מדינה שנבנתה לבדה, מתוך אפר, בלי אישור, בלי רחמים.

והקיום הזה נבחן לא בבמות של בריסל, אלא בגדרות של כיסופים, במנהרות מתחת לכרם שלום, באווירונים מעל סוריה, ובמבט אחד של חייל בן 19 מול אויב בן 29 עם חגורת נפץ.

אז את מי אנחנו באמת שואלים?

התשובה הפשוטה והכואבת היא: את עצמנו.
אנחנו ממשיכים לשאול כי בתוכנו, עדיין יש חרדה. עדיין יש צורך באישור, בצדקה, ב"לייקים" מוסריים.
אבל הגיע הזמן להפסיק לשאול.

כי ברגע שאתה שואל אם מותר לך להתקיים – אתה כבר חצי מת.
וברגע שאתה עונה "כן, בבקשה, רק תנו לי" – אתה כבר לא חופשי.
ואנחנו לא קמנו בשביל להיות תלויים ברחמים של זרים. קמנו כדי להיות עם חופשי בארצנו.

לסיכום – לא זכות. עובדה.

"ישראל יש זכות להתקיים" זה כמו לומר: "השמש זכאית לזרוח".
לא. היא פשוט זורחת.
ואם מישהו מנסה לכבות אותה – הוא ישרף.
לא כי אנחנו רוצים.
אלא כי אנחנו פשוט כאן, ונהיה כאן, גם בלי רשות מאף אחד.

ובינינו?
אם מישהו באמת רוצה לשכנע אותנו שאין לנו זכות קיום – הוא מוזמן לנסות.
היו כבר כאלה. יש גם עכשיו.
אבל היסטורית, זה לא נגמר טוב – להם.