על הזינוק:
במשך דורות, נשים נאבקו כדי לקבל זכות להשתתף בתחרויות ספורטיביות, להרוויח שכר שווה, לשבור שיאים ולהוכיח שהן יכולות לרוץ, לקפוץ ולזרוק — לא פחות מגברים, רק אולי טיפה יותר בסטייל.
אבל משהו קרה במאה ה־21. פתאום, כשהמאבק הפמיניסטי היה נדמה כמושלם — הגיעו הטרנסים. או ליתר דיוק, גברים ביולוגיים שהצהירו שהם נשים — ודרשו להיכנס ישר למסלול, לא על תקן אורחים — אלא כמתחרות שוות. שוות, כלומר, עם כתפיים, עצמות ועוצמות של גברים.

והמערכת? היא מחאה כפיים. כי מה חשוב יותר מהוגנות בספורט? כמובן — להיות "כוללניים".

ההתחלה: כשהפמיניזם פגש את הפטיש הביולוגי

זוכרים את הימים בהם ספורט נשים נחשב לפנינה של מאבק לשוויון? היום, כל מי שמעזה לשאול למה גבר לשעבר מתחרה מול נשים — הופכת מיד ל"טרנספובית". לא משנה אם היא רופאה, מאמנת או אלופה אולימפית לשעבר — כל שאלה היא "שנאה".

אבל בואו נדבר רגע עובדות — לא רגשות.

• הבדלים ביולוגיים: לגברים יש בממוצע מסת שריר גבוהה ב־30%, ריאות גדולות יותר, עצמות צפופות יותר, וקצב ייצור אנרגיה מהיר יותר.
• גם אחרי טיפול הורמונלי: חלק מהיתרונות הביולוגיים נותרים, בעיקר בגובה, מבנה שלד וכוח מתפרץ.

ובמילים אחרות: אין לך סיכוי לרוץ מהר יותר ממי שגדל 20 שנה עם טסטוסטרון — גם אם הוא לוקח עכשיו הורמונים כמו מכור לגלולות.

-- פרסומת --

"זה לא יתרון, זה גיוון!" – הספורט בתעתוע אידיאולוגי

כשהתחיל גל הטרנסג'נדרים בספורט הנשי, הממסד הרפואי, התקשורתי והספורטיבי נעמד דום. אי אפשר הרי להגיד למישהו מה הוא, נכון?

אז אם בחור בן 28 מחליט שהוא אישה — ויש לו ידיים שיכולות למחוץ אבטיחים — כולם אמורים לומר: "וואו, איזו השראה".

פתאום, ספורט נשים הפך לקמפיין זהות.
שיאים נשברים (ולא תמיד ע"י מי שחשבת).
נערות צעירות פורשות מתחרויות (כי אין להן סיכוי).
ומאמנים שותקים (כי הם רוצים להמשיך להתפרנס).

הפודיום החדש: זכייה בזהות במקום בכישרון

קחו לדוגמה את השחיינית האמריקאית ליה תומאס — או כמו שהיא כונתה בחדר ההלבשה: "הגבר עם הקוקו". תומאס, גבר ביולוגי שהתחרה בעבר בליגת הגברים — ולא בדיוק קרע את הבריכה — הפך לפתע לאלופת נשים.

האם היא (או הוא) עשתה משהו לא חוקי?
לא.
האם זה הוגן?
שאלה מורכבת. אם אתה פמיניסט מהסוג הישן — זו פשוט שערורייה. אם אתה פמיניסט חדש — תשתוק ותחבק.

הרי כולם מנצחים, חוץ מהנשים.

האירוניה: פמיניזם שמוחא כפיים לגבר שניצח נשים

כשהשיח המגדרי פוגש את קרש הקפיצה, מישהי תמיד נופלת. וזה בדרך כלל הספורטאית.
זאת שעמדה בשמש, שברה את הגב באימונים, נאבקה להיכנס לנבחרת — ופתאום מגלה שבמקום לתחרות הוגנת, היא משתתפת במשחק של עיוורון אידיאולוגי.

לפתע, תחרות ריצת 100 מטר לנשים נראית כמו תחרות ריצה של זהויות.

• במקום מדליות — הצהרות.
• במקום זכייה — צדק חברתי.
• במקום צדק — סילוף.

"אבל יש מעט כאלה!" – הטיעון הקלאסי

אומרים לנו: "זו תופעה שולית", "זה לא באמת משפיע".
אבל מספר הדוגמאות גדל — מארה"ב לקנדה, מאנגליה לניו־זילנד. נשים מפסידות מדליות, מקומות בהרכבים, מילגות.

ואנחנו שואלים:
מאיזה מספר זה מפסיק להיות "שולי"?
מה קורה כשזה מגיע לבת שלך, או לאחותך?

ומה עם רגשות?

כמובן, יש כאן דילמה אנושית. טרנסג'נדרים הם בני אדם. חלקם כנים, חלקם סובלים, חלקם באמת רוצים להשתלב.
אבל גם לספורטאיות יש רגשות. גם להן מגיע כבוד, הבנה ותחרות הוגנת.

וכשהמערכת נוטה אוטומטית רק לטובת זהות מגדרית, ומתעלמת מהמציאות הפיזית — אנחנו לא נלחמים עבור שוויון. אנחנו רק משרתים אשליה פרוגרסיבית.

איך נראית מציאות שפויה?

• תחרות לנשים ביולוגיות — עם סטנדרט שוויוני.
• קטגוריה פתוחה או נפרדת למתחרים טרנסג'נדרים — בדיוק כמו בפרלימפיקס.
• וכמובן — כבוד לכולם, אבל לא על חשבון האמת הפיזית.

הבעיה איננה שטרנסג'נדרים משתתפים.
הבעיה היא איך — ובאיזה תנאים.

המערב שכח שספורט אמור להיות שדה משחק שוויוני. לא שדה מוקשים של תקינות פוליטית.
ברגע שבו זהות גוברת על עובדות — גם ההגינות פורשת.

מי שמוחא כפיים לזכייה של טרנסג'נדרים בגוף גברי על פני נשים — לא מתקדם.
הוא פשוט מוחא כפיים לגבר אחר שמנצח אישה — הפעם בחסות הפמיניזם.

-- פרסומת --