יש ימים בלוח השנה היהודי שמצליחים, באיזו על-טבעיות כמעט מיסטית, לעצור את הזמן. יום כיפור הוא כזה. לא משנה אם אתה ישראלי דתי או חילוני-לגמרי שמרגיש שהרב הכי קרוב אליו הוא השווארמיסט בשוק הכרמל – ברגע שמגיעה השמש של ערב כיפור ומסביב כבר אין אוטובוסים, הכבישים מתרוקנים והעולם משתתק – משהו עמוק בפנים נדרך.
זו לא רק המסורת, זה לא רק הצום, וזה אפילו לא (רק) הפחד ההיסטורי שמא חלילה השופר ישמיע צליל לא נכון וייפתחו השמיים לגשם מוקדם מדי. זה יום שבו כל עם ישראל, על מגוון צבעיו, צלקותיו והוויכוחים הבלתי-נגמרים שלו – מרגיש, ולו לרגע אחד, שאנחנו חלק ממשהו אחד ועתיק הרבה יותר מעצמנו.

אולי זו תמצית הציונות האמיתית: מדינה שבה יום כיפור הוא לא חופש מהעבודה כדי לנסוע לקניות, אלא חופש כדי לעצור. זו מדינה שבה תל אביב, עיר שלא ישנה לעולם, הופכת ברגע לעיר של ילדים על אופניים ושיחות נפש על מדרכות ריקות ממכוניות – מראה שהיה גורם אפילו לחז"ל להרים גבה ולהגיד: נו, אולי לא הכול אבוד.

אבל השנה, יותר מבשנים עברו, תחושת הייחודיות הזאת מתערבבת במשהו כבד יותר. יהודים בכל העולם מרגישים שיום כיפור כבר מזמן לא רק "בין אדם למקום" או "בין אדם לחברו" – אלא בין עם ישראל לשאר אומות העולם. כי בזמן שאנחנו מנסים לכפר, העולם עסוק בלהאשים. אנטישמיות שלא נראתה כמותה מאז המאה שעברה מרימה ראש שוב, עטופה בשפה מצוחצחת של "ביקורת פוליטית לגיטימית". כאילו היהודים, אותם אנשים שנמצאים בצום ומבקשים סליחה על לשון הרע ועל כך שהם לא היו מספיק סבלניים עם השכנים – אשמים גם בשינויי האקלים, גם במחירי הנפט וגם בכך שיש להם חוצפה להגן על עצמם בעזה.

יום כיפור הוא תמיד יום של חשבון נפש אישי, אבל לעם היהודי יש נטייה מוזרה להרגיש שהוא חייב לעשות חשבון נפש גם במקומו של העולם. הרי אם יורים עלינו טילים, כנראה שאנחנו לא היינו נחמדים מספיק; אם אוניברסיטאות באמריקה מחוקקות חרמות, כנראה שאנחנו "פרובוקטיביים מדי"; ואם יש עלייה של 400% באירועי אנטישמיות באירופה – אז אולי לא צריך היה לומר את האמת באו"ם בקול רם כל כך. זו ציניות כואבת: אפילו ביום שבו אנחנו בוחרים לשתוק, העולם בוחר להאשים.

ובכל זאת, יום כיפור הישראלי הוא אחד הדברים הכי גאים ויפים שאפשר לראות. בזמן שהעולם עסוק בלהטיף לנו מוסר, מדינה שלמה מצליחה לעצור את כל מכונות הרעש שלה – מסחר, תחבורה, רדיו, אפילו רוב הרשתות החברתיות שותקות – ולהפוך לשקטה. יש בזה קסם שמוכיח שלמרות הכותרות, למרות המלחמות ולמרות הספקנים – אנחנו עם שמחזיק במסורת בת 3,000 שנה בלי לבקש רשות מאף אחד.

-- פרסומת --

יש גם הומור ייחודי ליום הזה. למשל, התחרות הבלתי רשמית ברחבי ישראל: מי יגמור את תפילת נעילה בלי להתעלף, ומי ישרוד את הצום בלי לשמוע קולות של בורקס מהפריזר. בחדרי מדרגות נשמעות שיחות פילוסופיות על למה בכלל לצום אם אחר כך שוב נאכל, ואיך אפשר לבקש סליחה ממי שהצפרדעים שותקות אצלו כבר שנים. הילדים, כמובן, לא מתעניינים בפילוסופיה ומנצלים את ההפסקה הלאומית כדי להפוך את נתיבי איילון למסלול מרוצים של אופניים – מראה שמעלה חיוך ומחמם לבבות.

אבל גם בהומור יש משהו עמוק: יום כיפור הישראלי הוא ההוכחה לכך שהזהות היהודית שלנו לא נשברה למרות הכול. לא אחרי אינקוויזיציות, לא אחרי פוגרומים, לא אחרי השואה ולא אחרי כל הניסיונות של העולם להחזיר אותנו למעמד של "מיעוט מצטער". אנחנו פה, צמים וצוחקים, מבקשים סליחה אחד מהשני אבל לא מתנצלים על עצם קיומנו.

דווקא על רקע האנטישמיות הגואה, יום כיפור מזכיר לנו שהכוח שלנו טמון ביכולת לעצור ולבחון את עצמנו – אבל גם לשמור על גאוותנו.
יהודים לא צריכים לבקש סליחה על הזכות להגן על עצמם, על זכותם למדינה ועל זכותם לשבת בבית כנסת בירושלים ולומר "אשמנו, בגדנו" בלי לחשוש שמישהו יזרוק אבן בחלון.

אז השנה, כשהשופר ישמיע את הצליל הארוך והמוכר וכולם יחפשו את כוס המים הראשונה אחרי הצום, אולי נזכור שגם אם העולם בוחר להאשים אותנו, אנחנו לא זקוקים לאישור שלו.
לנו יש מסורת, זיכרון היסטורי וגאווה לאומית – דברים שאף אנטישמי עם שלט בקמפוס הרווארד לא יוכל לקחת.

ביום כיפור הזה אנחנו לא רק מתפללים לסליחה אישית – אלא גם לזכות להמשיך לעמוד זקופים מול עולם שמעדיף אותנו ככפופים. ואם אפשר, גם לסליחה קטנה על כל הבדיחות שסיפרנו על השכן בזמן שהשופר כבר חיכה לנעילה.

כי אם יש עם שמסוגל לשלב צום, חשבון נפש, גאווה יהודית וחיוך ציני אחד קטן – זה אנחנו.

-- פרסומת --