האקדמיה כמשתיק קול
איך מחקר הפך לאקטיביזם, והאמת יצאה לחופשה ללא תאריך חזרה
פעם, מזמן־מזמן, לפני שטוויטר הפך למקצוע ולפני שסטודנטים התחילו לדרוש “מרחב בטוח” מפני רעיונות, האקדמיה הייתה מקום מסוכן.
לא מסוכן פיזית מסוכן מחשבתית.
שאלות קשות נשאלו.
הנחות יסוד הוטלו לספק.
ומרצים לא נמדדו לפי מספר הדגלים שהניפו אלא לפי מספר התזות שהפילו.
אבל משהו קרה בדרך אל הכנס הבא.
המעבדה נסגרה, נפתח חמ”ל
האקדמיה המערבית כבר לא חוקרת את המציאות היא מנהלת אותה.
לא בודקת תופעות אלא מגינה עליהן.
לא שואלת “האם זה נכון?” אלא “למי זה עלול לפגוע?”
וכשזה מגיע לאיסלאם, להגירה, לאלימות אידיאולוגית, או לשיח פנימי בעייתי התשובה כבר מוכנה מראש.
לא חוקרים.
ממסגרים.
דיסציפלינה חדשה: מדעי ההשתקה
בפקולטות למדעי החברה, לימודי המזרח התיכון, ו”מחקרי שלום”, נוצר מקצוע חדש ולא רשמי:
מתרגם אידיאולוגי בכיר.
תפקידו פשוט:
לקחת עובדות קשות
להכניס אותן למכונת מושגים
ולהוציא מסמך שמסביר למה הבעיה היא בכלל המערב.
אלימות? תגובה לטראומה.
קריאות השמדה? מטאפורה תרבותית.
טרור? צורת ביטוי לא־אלימה שלא הובנה כראוי.
ובמקרה הכי גרוע
“יש לקרוא זאת בהקשר קולוניאלי”.
הקשר, שוב, עושה קסמים.
מחקר עם מסקנה מראש
המדע, כך לימדו אותנו, מתחיל משאלה.
המחקר המודרני מתחיל מ־מסקנה רצויה.
אם המסקנה לא מתאימה
הנתונים בעייתיים.
אם הנתונים מתעקשים
המתודולוגיה “אלימה”.
ואם הכול מסתדר נגדך
כנראה שאתה הבעיה.
כך נוצרת אקדמיה שלא מחפשת אמת, אלא אישור.
ולא חותרת להבנה אלא לשקט תעשייתי.
מי שלא מצטרף מודר
מרצה שמעז לשאול שאלות לא נוחות על איסלאם פוליטי, על קהילות מהגרים, או על פער בין שיח פומבי לפנימי לא “טועה”.
הוא מסוכן.
לא יפטרו אותו מיד, חלילה.
פשוט לא יזמינו לכנסים.
לא יקדמו.
לא יפרסמו.
זו לא צנזורה זו התאיידות אקדמית.
והסטודנטים? הם לומדים מהר.
לא מה נכון אלא מה כדאי לומר.
הקמפוס כמדגרה אידיאולוגית
מה שפעם היה קמפוס הוא היום חממה לאקטיביזם במסווה של סילבוס.
קורסים שנשמעים כמו מחקר
אבל נראים כמו מניפסט.
מרצים שלא מסתירים עמדה
אבל דורשים “פתיחות”.
והאמת?
האמת לא מוזמנת לשיעור.
כי האמת עלולה לפגוע.
והפגיעה, כידוע, חמורה מהשקר.
ישראל: שוב החריגה הלא־נוחה
כמו תמיד, ישראל היא מקרה הבוחן שהאקדמיה שונאת.
כי כאן, כשבודקים טקסטים בערבית
מגלים פער.
כשמשווים הצהרות
רואים דפוס.
וכשמחברים נקודות
התמונה לא מחמיאה.
אז מה עושים?
לא מתווכחים מבטלים.
ישראל היא “קולוניאליסטית”.
ולכן אין צורך לשמוע אותה.
הטיעון נופל לפני שנאמר.
אקדמיה בלי אומץ היא לא אקדמיה
אקדמיה שלא מסוגלת לחקור אידיאולוגיה מחשש שייפגעו רגשות
היא לא מוסד ידע.
היא מחלקת יחסי ציבור.
ומחקר שמתחיל בצנזורה עצמית
מסתיים בתעמולה.
האקדמיה לא חייבת להיות ימנית.
היא גם לא חייבת להיות ציונית.
אבל היא כן חייבת להיות אמיצה.
כי ברגע שהיא מפסיקה לשאול שאלות
היא מפסיקה להיות רלוונטית.
והשקט שהיא מייצרת?
הוא לא שלום.
הוא רק השתקה עם תקציב מחקר.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
מאמר חד, אבל קצת אכזרי מדי.
יש גם הרבה אנשים נורמלים באקדמיה.