השאלה "מי אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים?" עדיין פתוחה.
ואולי זה הסיפור האמיתי: אנחנו כבר גדולים … פשוט עוד לא החלטנו מי אנחנו.
יש משהו כמעט קומי בניסיון המתמשך של מערכת שלמה להפיל אדם אחד .. כאילו הוא לא פוליטיקאי אלא בוס אחרון במשחק מחשב
ובינתיים, גוליבר ממשיך ללכת … והגמדים … עדיין עסוקים בלזרוק עליו בוץ, בתקווה שאולי הפעם הוא יחליק.
בעולם האמיתי, גם היסטוריה מדממת יכולה להפוך לשיתוף פעולה אם לשני הצדדים יש מה להרוויח
לפעמים, הדרך הכי טובה לנצח מלחמה – היא לחכות חמישים שנה, ולחזור כידיד.
הביטוי "ידו בכל ויד כל בו" ממשיך להדהד בדיונים על ההיסטוריה של המזרח התיכון.
וזה אומר משהו מעניין על התנ"ך.
אז האם התרבות האירופית חולה סופני? כנראה שלא.
אבל היא בהחלט נראית לפעמים כמו אדם שמגיע לרופא עם רשימה ארוכה של תסמינים: בלבול זהות, עייפות פוליטית, והרבה יותר מדי אידיאולוגיה על קיבה ריקה.
הסיפור של הבאריסטה מהסרטון של נתניהו הוא אחד מאותם רגעים קטנים שמסבירים תופעה גדולה.
בעידן הרשתות החברתיות, הקרב על דעת הקהל כבר לא מתנהל רק בין ממשלות, הוא מתנהל בין דימויים.
בבריטניה, כמו בבריטניה – אין דבר יותר מסוכן משנאה מנומסת.
כי כששנאה מגיעה עם תה ועוגייה הרבה יותר קשה לזהות אותה.
איך ייראה המזרח התיכון אם משטר האייתוללות באיראן ייפול – ומה יקרה אם ישראל ואיראן יהפכו לשותפות?
האם האידיאולוגיה הזו הייתה שורדת שבוע אחד במזרח התיכון – בלי ליווי של מאמר מערכת ?
קטאר לא קנתה את התקשורת הישראלית, היא רק הבינה שהיא פתוחה למבצעים.
והמבצע הכי מסוכן? שני נרטיבים במחיר של אחד, והאמת על חשבון הבית.
