בעולם האמיתי, גם היסטוריה מדממת יכולה להפוך לשיתוף פעולה אם לשני הצדדים יש מה להרוויח
לפעמים, הדרך הכי טובה לנצח מלחמה – היא לחכות חמישים שנה, ולחזור כידיד.

אז האם התרבות האירופית חולה סופני? כנראה שלא.
אבל היא בהחלט נראית לפעמים כמו אדם שמגיע לרופא עם רשימה ארוכה של תסמינים: בלבול זהות, עייפות פוליטית, והרבה יותר מדי אידיאולוגיה על קיבה ריקה.

איך ייראה המזרח התיכון אם משטר האייתוללות באיראן ייפול – ומה יקרה אם ישראל ואיראן יהפכו לשותפות?

האם האידיאולוגיה הזו הייתה שורדת שבוע אחד במזרח התיכון – בלי ליווי של מאמר מערכת ?

קטאר לא קנתה את התקשורת הישראלית, היא רק הבינה שהיא פתוחה למבצעים.
והמבצע הכי מסוכן? שני נרטיבים במחיר של אחד, והאמת על חשבון הבית.

האקדמיה לא חייבת להיות ימנית, היא גם לא חייבת להיות ציונית .. אבל היא כן חייבת להיות אמיצה.
כי ברגע שהיא מפסיקה לשאול שאלות היא מפסיקה להיות רלוונטית.

אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה: לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה