🕌 צרות של מזרח תיכון ? היום כבר בכל מקום על הגלובוס !
מדריך הישרדות לעידן שבו כולנו עצבניים

יש מקומות בעולם שבהם הצירוף "אללה אכבר" הוא פשוט קריאת שמחה דתית. בסעודיה, זה יכול להיות ברכת נימוס. בטורקיה, אולי קריאה בתפילה. בקטאר? הצהרת כוונות להשקעה באל־ג'זירה.
אבל כשאתה שומע את זה בזמן שאתה עומד בתור לגלידה במתחם התחנה או כשהרכבת הקלה יוצאת מהתחנה, עם תיק חשוד לידך ומישהו רץ מאחוריך – זה פחות "אמונה" ויותר "סכנה!"

בואו נודה בזה רגע — אנחנו חיים במקום שהפך את הבהלה לאמנות.
אם במדינה כלשהי אתה שומע "אללה אכבר" וחושב שמישהו פשוט מתרגש מאלוהים, ברוב העולם היום שלנו כיום אתה שומע את זה — והלב שלך כבר מתחיל לכתוב צוואה בחרוזים.

וזה לא בגלל שאנחנו גזענים. זה לא בגלל שאנחנו ימניים, שמאלנים, ציונים או אנרכיסטים. זה פשוט כי אנחנו… ישראלים. ומי ששרד פה את אוטובוס קו 5, את שוק מחנה יהודה ב־2001 ואת פסטיבל המוזיקה ליד עזה – לא יכול לשמוע "אללה אכבר" ולחייך בנחת.
בואו לא נייפה את זה: הצירוף "אללה אכבר" נכנס לרשימת צלילי החירום של הישראלי הממוצע, יחד עם אזעקת צבע אדום, קול ירי ומבזק חדשות על "הותר לפרסום".

אז איך מגיבים? מה באמת עושים כשזה קורה? נושמים עמוק? בורחים? מקללים? מעלים סטורי? האם בורחים, נלחמים, מתפללים או מזעיקים את החובש הקרוב ?

אז בואו נעשה סדר.

כדי שתדעו בדיוק מה לעשות, כתבנו עבורכם מדריך הישרדות עם קצת ציניות, קצת היגיון והרבה אהבת הארץ — כי אם כבר להפוך את הלימון למטען צד, אז לפחות עם חיוך.

🤯 ניתוח הסיטואציה – לא כל "אללה אכבר" נולד שווה, מה באמת קורה פה ?

"אללה אכבר" — לא כל קריאה דתית היא תמרור אזהרה ?

לנשום. כן, באמת.

לפני שאתה קופץ מאחורי תחנת אוטובוס תזכור ש"אללה אכבר" זו קריאה נפוצה בקרב מיליארדי בני אדם. לא כולם בדרך לפוצץ את עצמם לידך. לפעמים מישהו פשוט איבד את הטלפון במונית.

אבל… לפעמים לא.

אז שווה רגע להפעיל את הקונסוליה הפנימית של השפיות והאינסטינקט.

אתה שומע "אללה אכבר" בחתונה ערבית בחיפה? יופי. קח דרבוקה.
אתה שומע את זה באמצע קניון בירושלים, מישהו רץ, יש תיק על הרצפה וכולם מרימים גבה?
אם אתה במזרח ירושלים, בדרום תל אביב מול קניון בנתניה, מטייל באירופה, אוסטרליה ובעצם כמעט בכל העולם — תרים גבה. ואז תרים רגליים.

לא מדובר בגזענות. מדובר באינסטינקט הישרדות שמפותח אצל ישראלים מאז ינקות. יש תינוקות ששומעים "אמא", יש תינוקות ששומעים "אללה אכבר" — וההבדל בין עריסה לשאהיד הוא לרוב עניין של כיוון הקריאה.

💣 נוהל "אללה אכבר" — שלבים להתמודדות בשטח

שלב א': זהה את הכיוון – סרוק את הסביבה (בלי שיראו שאתה סורק)

מה מסביבך?

• אנשים רגועים = אולי סתם אתה פרנואיד.
• אנשים בורחים = אל תישאר לבד בשביל הסטורי.
• אבטחה בסביבה = תוודא שהם לא סתם קישוט לגברים עם ווסט.
• צלם טלוויזיה במקום = כנראה זו הפגנה חוקית. חכה לכותרת בתאגיד.
• אם הקריאה נשמעה מאחוריך, הפנה ראשך בעדינות. אם אתה רואה אדם עם זקן, עיניים בוהקות ותיק, והבעת פנים של "היום זה היום שלי" — זה כנראה הזמן לעבור לשלב הבא.

שלב ב': החלט מה אתה — שמאלני או ימני?

אם אתה שמאלני:

• נסה לברר אם מדובר בתגובה לגירוש בכפר חומסה.
• שלוף שלט "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים".
• פתח את הניו־יורק טיימס ונסה לתווך דיאלוג רגשי בין התרבותים.
• אם זה לא עזר — 💥בהצלחה בגלגול הבא.

אם אתה ימני:

• שלף מבט ימני קלאסי (ע"ע: נגביסט בגולני במיל', סגן מפקד בסיס טירונים בצנחנים)
• בדוק אם יש נשק בסביבה. אם אתה שוטר/חייל – תפעל.
• אם לא – חפש ישראלי עם קונילמל סמוי, או איזה דרוזי שתמיד איכשהו היה שם.

הפעל את אינסטינקט הלוחם הישראלי ︻╦╤─ ҉ – –

כשהמערכת הקוגניטיבית שלך צועקת "טרור!", ואתה בסביבה אזרחית — אל תהסס לפעול:

• זרוק חפץ.
• צעק "מחבל!" — תמיד עוזר לגייס עוד 6 גברים שהיו בקרבי / ראו "פאודה" ומרגישים מוכנים.
• הפעל את מצלמת הטלפון — כי ברור שהמשרד המשפטי ירצה לראות מה עשית.
• בדוק שאתה לא ברמת אביב — שם יש סיכוי שיאשימו אותך.

התגובה שלאחר מעשה

תרחיש א': נטרלת מחבל

• ברכות! אתה מועמד לקבל "אות הגבורה", 4 תלונות ליועמ"ש, וחשבון טיקטוק חדש עם מאות אלפי צפיות.
• סביר להניח שתוזמן לוועדת בדיקה, תעמוד על דוכן העדים, ותואשם בכך שלא קראת למג"ב לפני שהתנפלת עליו.
• מצד שני, תקבל חיבוק ברחוב, פיצות חינם לשבועיים, ואולי אפילו תוכנית משלך בערוץ 14.

תרחיש ב': היה זה אזרח תמים שסתם חיפש את הנייד

• אה… מביך.
• תתנצל. קח צעד אחורה.
• תסביר שזה לא אישי — זה פשוט המצב, המתח, בדיוק יצאת מעזה …
• והכי חשוב: אל תספר לחבריך השמאלנים — הם ינסו להוציא אותך גזען, ציוני, או גרוע מזה: מצביע של עוצמה יהודית.

טיפים למי שרוצים להיות מוכנים

• החזק תמיד נעליים נוחות – ריצה זה לא רק בשביל קצינים קרביים.
• דע את סביבתך – איפה עמדת המאבטח, היכן היציאה, מי נראה שיכול להרביץ.
• אם אתה חמוש – זכור: לא כל צעקה היא אירוע, אבל עדיף לטעות בזהירות מאשר בהשלמה.

תובנה לסיום

בעולם מתורבת, צעקה דתית לא אמורה לעורר פאניקה.
אבל במזרח התיכון, בו קריאה "אללה אכבר" הובילה לעשרות פיגועים, מדובר באזעקת אמת.

לא בגלל השפה — בגלל השימוש.
לא בגלל הדת — בגלל האידיאולוגיה.
לא בגלל פחד — אלא בגלל אחריות.

התגובה המהירה שלך יכולה להציל חיים — שלך, של הסובבים אותך, ואולי אפילו של אותו אדם עצמו.

אם באמת מדובר באירוע — תעזור. תברח. תגן. תתריע. הכול לגיטימי, כל עוד זה לא מבוסס על גזע, צבע, דת, או על כמות הזקן של הבנאדם.

במקום שבו כל התעלמות היא סיכון, המוכנות היא הציונות החדשה.

בסוף, אנחנו עם שאכל טרור לארוחת בוקר, שטויות לארוחת ערב, וקונפליקטים כקינוח.
אז כשאתה שומע "אללה אכבר" מאחוריך — תחשוב, תרגיש, תזהה, אבל אל תשכח: גם אתה רוצה שיתייחסו אליך לפי הכוונה, לא לפי איך שאתה נשמע מרחוק.

פוסט־אירוע — או איך לא להצטייר כמו קריקטורה

אם טעית — והתברר שהאדם שצעק "אללה אכבר" סתם התקשר לדודה שלו באל-בירה — תנשום.
אל תיכנס לבושה. אל תעשה מזה סטטוס דרמטי.
פשוט תבין: זה קורה. כי אנחנו חיים במקום מסובך, עם פחדים אמיתיים — אבל גם עם בני אדם אמיתיים, דתיים, מוסלמים, נוצרים, יהודים, דרוזים, וכל מה שביניהם.

אם צדקת — וברחת ממטען, או נטרלת תוקף — תהיה גיבור. אבל תדע גם שמישהו אחר חווה עכשיו טראומה מהצד השני.

ולסיכום: אל תיבהל — תתכונן

המאמר הזה לא נכתב כדי לעורר פחד, אלא להציע קריצה, ניתוח, וגישה ריאליסטית למציאות שבה אנו חיים.
"אללה אכבר" יכולה להיות תפילה. יכולה להיות הצהרה. אבל בישראל — היא גם יכולה להיות אות אזהרה.

אז כשאתה שומע אותה מאחוריך, דע:

• לא כל צעקה היא סכנה, אבל כל אדישות עלולה לעלות ביוקר.
• חוש הומור שומר על שפיות, אבל לא מחליף ערנות.
• ואהבת לרעך כמוך, אבל אל תשכח גם את שמור נפשך מאוד.

הערה מערכתית:

כל הדמויות, התרחישים וההמלצות לעיל נכתבו בהומור, מתוך אהבת המולדת, כעס קל מהמציאות, ורצון אנושי בסיסי לא להתפגר בלי לדעת למה.

אם מישהו נפגע — סימן שהוא הבין את הבדיחה.