בעוד שבמערב האמת היא אידיאל (גם אם לא תמיד מושג),
בחלקים נרחבים מהעולם האיסלאמי האמת היא משתנה טקטי.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
כשאני שומע "מהנהר לים", אני לא חושב על נוף. אני לא חושב על טיול. אני לא חושב על שלום. אני שומע, בפשטות, "אנחנו רוצים שתיעלמו".
אנחנו יודעים שזה לא יקרה – לא כי אנחנו מאמינים בפיות, אלא כי אנחנו יודעים לשחות בנהר, ולשמור על הים
המאמר הזה לא נכתב כדי לעורר פחד, אלא להציע ניתוח, וגישה ריאליסטית למציאות שבה אנו חיים.
"אללה אכבר" יכולה להיות תפילה, יכולה להיות הצהרה. אבל בישראל לעיתים קרובות היא אות אזהרה.
אם חיפשתם פעם את הגורם שגורם למחבלים לרוץ כמו נמרים, לצעוק כמו טווסים ולהרגיש כאילו הם בלתי פגיעים – אל תחפשו רחוק. לא מדובר ברוח הקודש, לא בג'יהאד פנימי עמוק ולא אפילו באידאולוגיה של גן עדן עם 72 בתולות. מדובר בטבליה קטנה, לבנה, עם שם שנשמע כמו מוצר של קופת חולים – קפטגון. רק שבמקום לרפא, היא ממכרת, מסוכנת, וכמובן – רווחית בטירוף.
