מה עוד הם מנסים למכור לנו באמנות ?
מגן דוד בפח האשפה זה אומץ, אבל תמונה של ירושלים זה פרובוקציה ימנית
ברוכים הבאים לגלריה הלאומית לדו־פרצופיות.
תערוכה חדשה נפתחת בתל אביב?
כמובן – זו תהיה תערוכה “נושכת”, “אמיצה”, “פורצת גבולות”…
אבל תבדקו רגע אילו גבולות היא בדיוק פורצת:
לא גבולות אשקלון.
לא את החומות של עזה.
היא פורצת בעיקר את גבולות הטעם, היושר האינטלקטואלי, והכבוד למסורת.
כמה דוגמאות אמנותיות “אמיצות” במיוחד:
🎨 "שירת הדמים"
תערוכה בה חנוכיה הוצגה כשהיא נוטפת צבע אדום –
"עיון חזותי בפשעים של הדת המאורגנת", הסביר האמן,
שהוסיף: "היהדות בת ימינו צריכה תהליך של פירוק, כמו קונסטרוקציה של טראומה".
(נשמע יותר כמו מישהו עם בעיות בבית כנסת בילדות)
🎭 "הפנים האמיתיות של צה"ל"
פרפורמנס שבו שחקן מחופש לחייל דורך על בובה בדמות תינוק פלסטיני,
בתוך בריכת דם (שוקולד פרה עם צבע מאכל).
קיבל מימון מקרן קולנוע ניסיוני אירופאית ויוזכר אחר כבוד ב-BBC.
(והכי חשוב – "לא לבלבל בין ביקורת פוליטית לאנטישמיות", כן?)
📸 "לאומיות זה פאשיזם"
צילומים של מתנחלים כשהם נראים כמו יצורים מעוותים בפוטושופ,
בהשראת סגנון אימה.
(הצלם טען שזה "דו־שיח ויזואלי עם רעיונות של שייכות טריטוריאלית" –
תרגום: “אני מתעב אתכם ובא לי שתראו כמו מפלצות”.)
ומה לא נכנס לגלריות?
- צלם מהשומרון שמצלם ילדים עם טלית ונרות שבת? – "תמונות קיטשיות, לא אומנות".
- פסל ירושלמי שמגלף את שיירת הל"ה? – "מניפולציה רגשית ציונית".
- אמנית חרדית שיוצרת קליגרפיה עברית מודרנית? – "נחמד, אבל מי מממן אותך – ש"ס?"
רוצה לקבל במה? תבחר אג'נדה
היום לא בוחנים כישרון, עומק או השראה.
בודקים אם אתה:
✅ נגד לאומיות
✅ נגד דת
✅ נגד גברים
✅ נגד המדינה – אבל לא מדי, כדי לא לפגוע בתקציבים
✅ תומך ב"נרטיב פלסטיני אותנטי" – גם אם אתה מעפולה
אם כן – תתקבל בהתלהבות.
אם לא – תחפש לעצמך במה בחתונה משפחתית.
אבל יש גם צד שני – ניצנים של תרבות חיה
ולמען האמת? זה לא רק תלונות.
יש גם אמנים שמרנים, מסורתיים, ישראלים באמת –
שפועלים בשוליים, וצומחים:
- "אופקים חדשים ביהדות ויזואלית" – תערוכות נודדות בבתי ספר.
- אמנים מהפריפריה שמביאים סיפור אישי ציוני בלי התנצלות.
- קבוצות מחול דתיות שמופיעות במרכזים קהילתיים עם אמירה גאה.
- שירה עברית עכשווית שמתכתבת עם תנ"ך – לא נלחמת בו.
רק שהם לא מגיעים לכותרת ב"הארץ".
למה? כי הם לא “נלחמים בממסד” – הם מאמינים בו.
המסקנה: תרבות אמיצה באמת היא זו שמעזה לא להתיישר עם הקונצנזוס האולטרה־מתקדם
- אין בעיה עם אמנות בועטת – אבל שתבעט לכל הכיוונים.
- אם מותר לצייר את משה רבנו כמתנקש מגדרי, מותר גם להציג אותו כמנהיג ישראל.
- חופש אמנותי אמיתי נמדד לפי מגוון הקולות, לא אחידות הדעות.
ומה כן?
- לתמוך ביוצרים בעלי גישה ציונית, יהודית, משפחתית, ולא מתנצלת.
- ליצור קרנות חלופיות, עצמאיות, למימון אמנות שאינה אנטי־לאומית.
- לשאול כל אמן עם זעם בעיניים:
"תגיד, יש לך גם תקווה – או רק ביקורת?"
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
