איך הפכה האקדמיה ממקדש לחיפוש האמת – לסופרמרקט של דעות “מאושרות על ידי המערכת”
פעם עיתונאים היו רודפים את הסיפור , היום הם מכתיבים אותו מראש.
הם לא שואלים מה קרה, הם שואלים: "איך זה משרת את המסר שלי?"
מגן דוד בפח האשפה זה אומץ, אבל תמונה של ירושלים זה פרובוקציה ימנית
איך נהיה שבדיחה על דוסים נחשבת תרבות, אבל סמלים יהודיים זה פרובוקציה
כשהכנסת לא עושה את העבודה – בג"ץ ירים את הכפפה, יכתוב את החוקים, יעצב את המציאות, ואפילו ישתה לכם את הסודה מהמקרר.
אם יש מוסד שפעם היה מגדלור של ידע, ועכשיו נראה יותר כמו פנס שבור בפארק דרום תל אביב – זו האקדמיה.
כי מה שפעם היה מקום שבו חיפשו אמת, היום הוא מקום שבו מחפשים את הזהות שלך – כדי לדעת אם מותר לך לדבר.
יש מושג כזה בישראל: "אחדות".
הוא כמו חמין בקיץ – כולם מדברים עליו בחיבה, אף אחד לא באמת מוכן לשלם עליו את המחיר.
מחאה אמיתית היא כוח אדיר בדמוקרטיה, אבל כשכל שני וחמישי חוסמים לך את נתיבי איילון בשם ערכים שכתובים בערבית – כדאי לשאול:
"מי באמת מוחה פה – ומי פשוט מנסה להנדס אותך?"
הדבר היחיד שנחשב היום כפשע חמור יותר מלאכול גלוטן – הוא להצהיר באולמות הפילוסופיה שאתה ציוני.
או גרוע מזה: ציוני שמח.
למה יש לתלמיד הישראלי סיכוי גבוה יותר לזכור את צליל הפעמון מאשר את השורש הריבועי של 16
