האומץ הישראלי בין הטנק, הטחינה והטוויטר

מי מפחד מאריה 𓃭  ?

"גור אריה יהודה" – כך קרא יעקב לבנו יהודה בספר בראשית.
בין קילומטרי מדבר יהודה לפיתות של אמא, נולד דימוי: היהודי־הישראלי, שקט אך עז, קטן אך עקשן, חכם, רגיש – ובעיקר אמיץ בצורה מעוררת השתאות, ולעיתים השתאות מעוררת דאגה.

כי בישראל, אומץ זו לא רק תכונת אופי.
זו שיטה לחיות.
וגם קצת, איך לומר בעדינות?
הכחשה עם קריצה.

אומץ מהסוג המפתיע – בין שכונה לשדה הקרב

האומץ הישראלי לא מתבטא רק בלוחמים שמסתערים,
אלא גם בנהג שמנסה להיכנס ברוורס למקום חניה שברור שהוא קטן מדי גם לחיפושית.
או בזוג שמזמין "חריף על מקסימום" במסעדה תימנית בכרם, בלי לעכל שהסחוג שם הוא סחוג 🥵.

כלומר: יש כאן אומץ קרבי, ואומץ קיומי.
האחד מקבל עיטור העוז.
השני מקבל עיטור גז קיבה.

גיבורי היומיום – ישראלים אמיצים מכל סוג

1. אם לשלושה שיוצאת עם כולם לים בלי עגלה, בלי מטריה ועם ביסקוויטים בתיק?
אמיצה.

-- פרסומת --

2. נהג מונית בתל אביב שמפעיל מזגן בלי לבקש תוספת תשלום?
לא פחות ממרטיר.

3. חייל צעיר שמזמין אשת רס"ן לדייט בטעות?
אמיץ־טיפש, אך נועז.

4. ישראלי שטס לטיול ארוך בלי להביא חטיפים מהארץ?
זה כבר גבול הטירוף.

בישראל, הגבורה באה בכל מיני צורות.
אחת מהן כוללת עמידה בתור לביטוח לאומי במשך שעתיים בלי לצעוק.
השנייה? לחצות את כביש גהה ביום חמישי בצהריים.

מלחמות, אסונות ואומץ שעובר בירושה

ישראל היא מקום שלא נח לרגע.
מלחמות, פיגועים, מגפות, ממשלות מתחלפות כמו גרביים (אם כי גרביים פחות נעלבים).

ועדיין – בכל פעם שהמציאות מתהפכת, הישראלים שולפים את הסנטר, את החיוך ואת הסנדוויץ' עם הטונה ואומרים "יאללה נסתדר".

תשאלו כל אזרח ממוצע:

• איפה היית כשפרצה מלחמת לבנון?
• איך העברת את הקורונה?
• זוכר את הסופה ההיא ב־2013?

והם יענו, תמיד, עם בדיחה, אנקדוטה, או סיפור גבורה לא מתוכנן שכולל הרבה בוץ.

האומץ הקולקטיבי — כי אנחנו לא לבד

בישראל, אומץ אף פעם לא הולך לבד.
הוא בא עם עזרה.

יש תקלה באוטו?
כבר נעצרים שלושה.
שריפה בשכונה?
שמונה רצים עם גופיה ודלי.

זאת לא גבורה של סולנים – אלא של להקה שלמה.
ישראלים לא רק אמיצים – הם אמיצים ביחד.
גם אם ביחד הזה יש חיכוכים, דחיפות, וויכוח על חנייה ומי הביא את החומוס הטוב יותר.

וזה היופי: השבטיות לא סותרת את האינדיבידואליות.
היא נותנת לה חיזוק, חיבוק – לפעמים גם סטירה עדינה (מילולית. בדרך כלל).

האומץ מול הבירוקרטיה — הסיפור האמיתי

אתה חושב שהקרב בגבעת התחמושת היה קשה?
נסה להוציא טופס 17 אחרי השעה 12 בצהריים.

למעשה, רוב הגבורה הישראלית מתרחשת מול פקידים, תורים ומערכת חינוך שמתחדשת כל שנתיים.
והדרך להתמודד?

• אומץ.
• עזות מצח.
• חיוך נבוך.
• קשרים בעירייה.
• ובמקרים קיצוניים – סבתא של אחד שעובדת בכלל בוועדה.

הגור שעדיין שואג

"גור אריה יהודה" – כך קראו לנו.
ולפעמים נדמה שהאריה קצת עייף.
קצת פקוק.
קצת משלם יותר מדי על קוטג'.

אבל תנו לו את הרגע שלו —
ותראו איך מתחת לערימות האבק, החמסין והייאוש הקל מתחת לכותרות –
עדיין חי בו השאגה.

היא מתעוררת כשהילד הראשון מגיע לגיוס.
כשהשכנה נפלה והמעלית לא עובדת.
כשהשכן שובר את הרגל בירידה מנחל עמוד ואתה נושא אותו על הגב.

לא צריך להיות לוחם כדי להיות גיבור.
לא צריך טקס.
צריך להיות ישראלי.

ישראלי אמיץ – עם קסדה, הומור ומילון קללות בינוני

אז נכון, אנחנו עם מיוזע, קולני, מבולגן.
אבל גם עם שיש לו לב בגודל של נגב, ואומץ בגודל של מדינה שלמה.

גור אריה יהודה — זה לא רק פסוק תנ"כי.
זו תזכורת:
שגם כשאנחנו גור, אנחנו כבר יודעים לשאוג 𓄂.
ולפעמים כל מה שצריך זה כתף, פיתה, ודחיפה קלה קדימה.

-- פרסומת --