ישראל 2026 לא חיה בביטחון – היא חיה בניהול מתמשך של חוסר ביטחון.
וזה אולי ההישג הכי ישראלי שיש: להפוך מצב חירום לשגרה מתפקדת.
במדינה שבה כולם בטוחים שהם ראש הממשלה – עצם זה שיש עדיין מדינה
זו כנראה ההצלחה הכי גדולה שלנו.
זה לא פרדוקס שאני נשבר יותר ביום השואה … זה דווקא הגיוני.
כי יום השואה נוגע במקום שאין לו הגנות: לא צבא, לא מדינה, לא סיפור גבורה.
רק אדם – מול היכולת של העולם לפרק אותו.
אם לסכם את זה בפשטות: טילים זה חומרה, משטר זה תוכנה
ובמזרח התיכון, תוכנה נוטה לקרוס הרבה לפני שהחומרה נגמרת.
יש מדינות שבהן "עדכון חדשותי" פירושו שערורייה פוליטית, שינוי במזג האוויר או משחק כדורגל חשוב. בישראל, לעומת זאת, "עדכון חדשותי" הוא לעיתים קרובות משהו בנוסח:
"אזעקות במרכז, יירוטים בצפון, הציבור מתבקש להישאר בקרבת מרחבים מוגנים." וזהו. החיים ממשיכים.
פורים 2026 הוא לא רק עוד חג תחת אש. הוא תזכורת חדה לכך שגם בעידן של טילים מדויקים וכטב"מים מתאבדים, יש דבר אחד שקשה מאוד ליירט – רצון לאומי להמשיך לחיות.
ובמזרח התיכון של 2026, זה נשק אסטרטגי לא פחות חשוב מכל מערכת הגנה אווירית.
איך הפך “שלום היסטורי” להסכם אי־נעימות מנומס עם שכנה שממש לא סובלת אותך
האם זה ייגמר מחר? כנראה שלא … האם זה תהליך שהתחיל? בהחלט כן.
ובמזרח התיכון, לפעמים ההבנה שהמשחק השתנה מסוכנת יותר מכל שיגור
מבט אל שאלה האסטרטגית הרחבה: האם שינוי משטר באיראן הוא אינטרס ישראלי צר, או אינטרס מערבי-דמוקרטי רחב יותר?
ומה עומד מאחורי הטענה האמריקנית, מימין ומשמאל, ש"איראן היא מלחמה בשביל ישראל"?
ישראל היא מראה ומצרים, כמו רבות אחרות, לא אוהבת את מה שהיא רואה בה.
