הנוער הזה – טור 3: "חינוך מחדש? אצלנו זה עובד הפוך"
המערכת ניסתה לחנך אותם מחדש.
אבל הם חינכו את עצמם — בחזרה.
המערכת ניסתה לחנך אותם מחדש.
אבל הם חינכו את עצמם — בחזרה.
במערב, ילד בן 20 מחפש את עצמו.
בישראל? ילד בן 20 כבר יודע בדיוק מי הוא: מפקד כיתה, מפתח בקוד, או נהג זחל"ם בלבנון. וגם – בן, אח, חבר, לוחם, ואזרח במדינה שבה אין זמן להתפנק על זהות נזילה.
הם לא מושלמים. הם בני אדם, אבל כשאתה רואה איך הם מתנהלים ברגעי אמת — אתה מבין:
הם רק נראים בני 20. הם נושאים מדינה שלמה על הכתפיים.
אף אחד לא נתן להם קרדיט. לא התקשורת, לא האקדמיה, לא הפוליטיקאים, אז הם פשוט יצאו להוכיח.
וזהו הסוד של הדור הזה: הוא לא צריך שיאמינו בו כדי לפעול. הוא פשוט מאמין בעצמו. ובארץ הזו. ובכם.
התקשורת הישראלית, כמו מקבילתה האמריקאית, כבר מזמן לא עוסקת בדיווח, אלא בבימוי. אם פעם הכתב היה נשלח לשטח עם פנקס, היום הוא יוצא לשם עם תסריט, ועם מטרה ברורה: "תביא חומר שיחזק את המסר".
הופעתה הפתאומית של אוסטרלית תכולת עיניים בזירת המזרח התיכון
איך שנאת היהודים שוב הפכה לטרנד – והפעם בחסות הממסד, האקדמיה, והתקינות הפוליטית
קפה, חדשות ופוליטיקה על אש קטנה – איך נראית ארוחת בוקר בזמן מלחמה
יש רגעים שבהם ההיסטוריה לא נכתבת – היא מתבשלת. על אש בינונית, עם הרבה שמן דלגיטימציה, רוטב חשדנות, וקישוט של מראית עין. ברוכים הבאים למטבח המשפטי של מדינת ישראל, שם התבשיל המרכזי כבר שנים הוא "תיקי נתניהו", אבל ההגשה? כמו בפריז – קטנה, מנופחת, יומרנית, ומאוד יקרה למשלם המיסים.
להיות הורה בזמן מלחמה זו לא רק חרדה – זו עמדה.
זו החובה לשדר יציבות – גם כשאתה בעצמך סדוק