זה לא שהם גיבורים למרות מה שלימדו אותם. הם גיבורים בזכות מה שלימדו אותם — אהבת הארץ, מסורת, אחריות, כבוד. ערכים שנחשבים היום במערב לבושה חברתית, פה הם כרטיס הכניסה לחיים עצמם.
באמצע אירופה המנומסת, עטופת האפלה האינטלקטואלית של התקינות הפוליטית, פתאום צץ אדם. בלונדיני. זקוף. לוחמני. עם תספורת שנראית כמו הכלאה בין טראמפ לביבי בשנת בחירות. קוראים לו חירט וילדרס, והוא פחות או יותר הדבר האחרון שציפיתם לו מהולנד — ארץ הטחנות, הגמדים על קבקבים ופרחי הצבעוני.
📜 הדוברות הממשלתית בישראל היא יצירת מופת של תקשורת עקיפה. היא לא נועדה להאיר את האמת, אלא לרכך אותה, לדחות אותה, ולהגיש אותה בגרסה דיאטטית, חסרת קלוריות – ובעיקר, חסרת תשובות.
חמינאי חי בסרט. לא סתם סרט – סרט דיסטופי פוסט-אפוקליפטי שבו הוא נביא, גנרל, מחנך הדור, ולפעמים גם סטנדאפיסט מזדמן. הסרט, אגב, מוקרן כבר ארבעה עשורים, ואין אף מבקר קולנוע שמעז לכתוב עליו ביקורת שלילית. כל מי שניסה, נשלח מיד למרתף של משמרות המהפכה, שם הוא מקבל שיעור מזורז בפוסט-ציונות, כן ממש כמו אצלינו בתקשורת, במערכת החינוך, באקדמיה ובמערכת המשפט
הדרוזים לא צריכים שנריע להם רק ביום הזיכרון או כשקצין דרוזי נופל בקרב.
הם צריכים – כמו כל אזרח – שיתייחסו אליהם גם כשלא נעים, גם כשאין מצלמות, וגם כשיש ועדה לתכנון ובנייה.
אם אתם חושבים שטיולי תיירים לקברי צדיקים התחילו בשנות השמונים עם רבנים מלטפים קברים ומפזרים שטרות של דולר – אתם כנראה צודקים. אבל עוד הרבה לפני כן, בשנת 1867, הגיע לירושלים טיפוס קצת אחר, חמוש בכובע רחב שוליים, עפרון חד, ויכולת לתאר את המזרח התיכון בצורה שגורמת אפילו למדריך של "אגף העתיקות" להזיע.
שמו היה סמואל לנגהורן קלמנס, אבל כולנו מכירים אותו כ… מארק טוויין.
"פתיתי שלג" זו לא סתם קללה פוליטית.
זו אבחנה מדויקת של דור שאיבד את החוסן, את הריאליזם, ואת היכולת לצחוק על עצמו
ספקולציה היסטורית צינית על אימפריה שמעדיפה תה על דם
ועל המצפון המעוות של אירופה – אותו מצפון שכיום שוב מעדיף פלסטינים עם RPG על יהודים עם דגל.
על תפקידה של התקשורת בעיצוב דעת הקהל, ואיך הפכה המדיה החברתית למראה עקומה במקום לשופר ציבורי
המשבר ההומניטרי בסווידא הוא לא רק טרגדיה, אלא גם מראה שמראה לעולם את הצביעות שלו. התקשורת העולמית, שמתיימרת להיות שומרת הסף של המוסר, בוחרת להתעלם מקהילה קטנה שסובלת תחת דיכוי ומחסור. מנקודת מבט ימנית-לאומית, זה לא מפתיע: העולם תמיד יעדיף את הנרטיבים שמתאימים לו, וסווידא פשוט לא נכנסת לקטגוריה הזו.
