הם היו שם בהקמת המדינה, בניית המשק, כיבוש המדבר, אבל איפשהו בין הסבנטיז לשנת 2020 הם עברו ממגש הכסף למקלדת הנרגזת.
דור שבמקום לזקוף קומה – זקוף אצבע משולשת, הם כבר לא בונים – הם מפרקים, לא מניפים דגל – אלא בודקים אם יש לו מספיק גוונים של פלסטינים.
פעם, יהודים היו נאבקים על חייהם, היום – הם נאבקים על זכותם להאשים את עצמם
ואם אפשר – לעשות את זה בטי שירט עם כיתוב שנון, באנגלית, בקפלן או שדרות רוטשילד
אם חשבתם שמגפות הן עניין רפואי בלבד – חשבו שוב. לאורך ההיסטוריה האנושית לוו מגפות פיזיולוגיות (כמו הדבר, השפעת, והקורונה) במגפות תודעתיות, שדילגו בין בני אדם לא דרך רוק, אלא דרך אידיאולוגיה, שנאה, פחד ובורות. מגפה כזו שורצת בישראל כבר קרוב לשני עשורים – והיא מסוכנת, מדבקת, ולעיתים סופנית לשיח הציבורי: מגפת הרלב״ת.
אם תחפשו את ההגדרה של "אויב בתחפושת", לא תמצאו אותה בלקסיקון של דיפלומטים מערביים – אבל תמצאו אותה במציאות, עם דגל בורדו וחרב עקומה באמצע. קוראים לה קטאר.
הרלב״ת היא לא מחאה. זו לא אידיאולוגיה. זו לא אלטרנטיבה.
זו תודעה – שחיה על אנטי, שואבת אנרגיה משנאה, וניזונה מדימוי עצמי מוסרי שקרי.
זה לא שהם גיבורים למרות מה שלימדו אותם. הם גיבורים בזכות מה שלימדו אותם — אהבת הארץ, מסורת, אחריות, כבוד. ערכים שנחשבים היום במערב לבושה חברתית, פה הם כרטיס הכניסה לחיים עצמם.
באמצע אירופה המנומסת, עטופת האפלה האינטלקטואלית של התקינות הפוליטית, פתאום צץ אדם. בלונדיני. זקוף. לוחמני. עם תספורת שנראית כמו הכלאה בין טראמפ לביבי בשנת בחירות. קוראים לו חירט וילדרס, והוא פחות או יותר הדבר האחרון שציפיתם לו מהולנד — ארץ הטחנות, הגמדים על קבקבים ופרחי הצבעוני.
📜 הדוברות הממשלתית בישראל היא יצירת מופת של תקשורת עקיפה. היא לא נועדה להאיר את האמת, אלא לרכך אותה, לדחות אותה, ולהגיש אותה בגרסה דיאטטית, חסרת קלוריות – ובעיקר, חסרת תשובות.
חמינאי חי בסרט. לא סתם סרט – סרט דיסטופי פוסט-אפוקליפטי שבו הוא נביא, גנרל, מחנך הדור, ולפעמים גם סטנדאפיסט מזדמן. הסרט, אגב, מוקרן כבר ארבעה עשורים, ואין אף מבקר קולנוע שמעז לכתוב עליו ביקורת שלילית. כל מי שניסה, נשלח מיד למרתף של משמרות המהפכה, שם הוא מקבל שיעור מזורז בפוסט-ציונות, כן ממש כמו אצלינו בתקשורת, במערכת החינוך, באקדמיה ובמערכת המשפט
הדרוזים לא צריכים שנריע להם רק ביום הזיכרון או כשקצין דרוזי נופל בקרב.
הם צריכים – כמו כל אזרח – שיתייחסו אליהם גם כשלא נעים, גם כשאין מצלמות, וגם כשיש ועדה לתכנון ובנייה.
