מה באמת השתנה מאז הבחירות האחרונות ?
בכל מערכת בחירות בישראל מוכרים לנו את אותו המוצר באריזה חדשה:
"פעם זה באמת ייראה אחרת".
הפעם נמשול.
הפעם נתקן.
הפעם נכריע.
הפעם נחזיר את הביטחון, את המשילות, את הכלכלה, את ההרתעה, את הסבתא ואת הדוד מאשקלון שהפסיק להצביע ב-2009.
ואז עוברות שנתיים, שלוש, מלחמה, שלוש ועדות חקירה, שבע הדלפות, תשע עתירות לבג"ץ וראיון אחד של פרשן באולפן שמסביר למה "המציאות מורכבת".
והציבור שואל את השאלה הכי מסוכנת בדמוקרטיה הישראלית:
רגע… אז מה בעצם השתנה?
התשובה הקצרה: הלוגו
אם להיות כנים, הדבר שהשתנה הכי הרבה מאז הבחירות האחרונות הוא הגרפיקה.
אותם אנשים, אותם אולפנים, אותם איומים, אותם פאנלים עם ארבעה אנשים שצועקים בו זמנית ואישה אחת שמנסה להכניס משפט.
רק שעכשיו קוראים לזה "ממשלת חירום", "קבינט מצומצם", "פורום מיוחד", או השם הרשמי הישראלי:
"אותו דבר עם פחות אחריות".
הביטחון: חזרנו להבטחות פרימיום
הבטיחו ביטחון.
קיבלנו הסברים.
הבטיחו הכרעה.
קיבלנו "תגובה עוצמתית שתיקבע במועד המתאים".
הבטיחו משילות.
קיבלנו סרטון של פקח עירוני שמפחד לתת דוח לרכב בלי לוחית.
בצפון – מתוח.
בדרום – מורכב.
במרכז – פרשן מסביר שזה חלק מהאסטרטגיה.
בישראל, אם אתה לא בטוח אם ניצחנו או הפסדנו, כנראה שהייתה מסיבת עיתונאים מוצלחת.
יוקר המחיה: עכשיו עם מצגת
הבטיחו להילחם ביוקר המחיה.
ואכן נלחמו – בעיקר במצגות.
שר אחד הקים צוות.
שר שני הקים ועדה.
שר שלישי הכריז שהבעיה היא בכלל פסיכולוגית, כי אם תפסיק לחשוב שהחלב יקר – הוא פחות יכאב.
בינתיים:
העגבנייה מרגישה כמו השקעה בנדל"ן.
הגבינה הצהובה דורשת אישור משכנתא.
וחופשה באילת נשמעת כמו תכנון מס אגרסיבי.
אבל אל תדאגו – יש רפורמה.
בישראל תמיד יש רפורמה.
היא פשוט מגיעה אחרי שהמחיר כבר עלה.
מערכת המשפט: כולם רוצים לתקן, אף אחד לא רוצה שיתקנו אותו
כאן בכלל מדובר בז'אנר נפרד.
כל צד בטוח שהוא מגן על הדמוקרטיה, והצד השני הוא סוף הציוויליזציה.
השמאל בטוח שמחר אנחנו איראן.
הימין בטוח שאתמול כבר היינו ונצואלה עם גלימה שחורה.
הציבור?
הציבור רק רוצה להבין למה כל החלטה לאומית עוברת דרך שלושה שופטים, ארבעה פרשנים ויועץ משפטי שנשמע כאילו נולד בתוך הערת שוליים.
הוויכוח האמיתי כבר מזמן לא על חוק כזה או אחר.
הוא על השאלה הפשוטה:
מי מנהל פה את המדינה – מי שנבחר, או מי שמסביר למה אי אפשר?
התקשורת: אותם אנשים, פחות בושה
פעם לפחות ניסו להעמיד פנים.
היום כבר לא.
הכתב הפוליטי הוא גם הפרשן, גם השופט, גם התובע וגם האיש שמסביר למה אתה מסוכן לדמוקרטיה אם לא הסכמת איתו.
יש עיתונאים שמסקרים פוליטיקאים כמו אוהדי כדורגל ביציע.
ויש פוליטיקאים שמתראיינים כאילו הם עושים אודישן לריאליטי.
הגבול בין חדשות לתיאטרון נשבר מזמן.
עכשיו רק מתווכחים מי מוכר יותר פופקורן.
הציבור: עייף, ציני, ומבין יותר מדי
זה אולי השינוי הכי אמיתי.
הציבור כבר לא קונה בקלות.
פעם היו מבטיחים "שינוי" ואנשים היו מתרגשים.
היום כשהם שומעים "שינוי", הם בודקים קודם אם זה אומר עוד מס, עוד ועדה או עוד דובר שמסביר למה אתה הבעיה.
הישראלי הממוצע הפך למומחה.
הוא יודע לזהות ספין לפני הכותרת, לזהות בריחה מאחריות לפי טון הדיבור, ולהבין שכשאומרים "אירוע מורכב" – מישהו כנראה פישל ברמה היסטורית.
ומה כן באמת השתנה?
האמון.
פעם אנשים כעסו כי הם ציפו.
היום הם צוחקים כי הם כבר לא.
זה יותר מסוכן.
מדינה יכולה לשרוד ויכוח.
היא מתקשה לשרוד אדישות.
כשאזרחים מפסיקים להאמין שמישהו באמת מתכוון למה שהוא אומר – הדמוקרטיה לא מתה בדרמה.
היא מתה בפיהוק.
השורה התחתונה
אז מה השתנה מאז הבחירות האחרונות?
הסיסמאות התחלפו.
הפרצופים הסתובבו.
ההבטחות עברו מיתוג מחדש.
אבל התחושה נשארה זהה:
אנחנו עדיין משלמים פרימיום על גרסת בטא של ניהול מדינה.
ובישראל, כמו בישראל, תמיד מבטיחים שהעדכון הבא יפתור הכול.
רק צריך עוד קצת זמן.
ועוד תקציב.
ועוד ועדה.
ואם אפשר – גם שתיקה מהאופוזיציה, גיבוי מהתקשורת, ושלא נפריע באמצע.
בקיצור, הדמוקרטיה חיה, נושמת, ומחפשת חניה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
