מאת: כתבנו לענייני בִּיצה פוליטית ונפיחות תקשורתית

רק במאה ה-21 יכול ראש ממשלה לבקר את המעצמה הגדולה בעולם, לפגוש את ראשי הקונגרס, לדון על הגרעין האיראני, על הרחבת הסכמי אברהם, להסביר מדוע הרשות הפלסטינית לא בדיוק שוודיה, ולבסוף לחזור הביתה — ולגלות שהכותרות עסקו ב… הזרוע האחורית שלו.

כן, רבותי. הזרוע. האחורית. של נתניהו.

📸 מה קרה שם בעצם?

הכול התחיל בתמונה. בנימין נתניהו, בחולצת ספורט שחורה, מביט קדימה בניירת עם מבט שוורצנגרי משהו. המוקד של התמונה נפל בדיוק על שריר התלת-ראשי (הטרייספס, אם אתם מדברים חדר-כושרית שוטפת), שבלט לו בגאווה מהחולצה — כאילו רצה לומר: "אני לא רק מדיני – אני גם קרבי."

והאינטרנט, כמובן, התפוצץ.

טוויטר (או X, תלוי אם אתם אוהבים לבלבל מיתוג) התמלא ממים:
– "טרייספס נגד טרור"
– "ביבי עשה עליות מתח לשלום האזורי"
– "שר הביטחון האמיתי: שריר היד האחורית"

-- פרסומת --

📺 רשתות החדשות: כשהפרשן הביטחוני נהיה מאמן כושר

בערוצי החדשות המקומיים התמונה נטחנה מכל זווית:

• באולפן של ערוץ 12 הוצגה הדמיה תלת ממד של הזרוע, כולל השוואה לזרוע של אובמה ולזו של צ'אק נוריס.
• בערוץ 13 ניסה אלון בן דוד להסביר כיצד שריר מפותח מאותת לאיראנים מסר סמוי: "אנחנו לא רק בוני קואליציות – אנחנו גם קורצים לכם עם טון וחצי של מאסה פוליטית."
• ואילו ברשתות החברתיות כבר נפתח האשטאג:
  #BicepDiplomacy
  (למרות שמדובר בכלל בטרייספס, אבל מי אנחנו שנריב עם הפיד).

🧠 אבל למה זה באמת מעניין כל כך?

כי אם נודה באמת — כולנו עייפים.

החדשות הרגילות מתישות, הכלכלה מלחיצה, המלחמה נמשכת, והמציאות פוליטית מזכירה מיקסר בלי מכסה. ואז, פתאום, מופיע משהו פשוט: שריר. גופני. לא מורכב. אי אפשר להתווכח איתו — הוא שם. ברור, בולט, ודי מרשים לגבר בן 75.

הציבור, שגידל דור שלם על עומר אדם ואינסטגרם, רוצה סיפור של before/after.
ומשום מה, נתניהו תמיד היה מקרה קלאסי של After.
אחרי ההיסטוריה. אחרי הסנקציות. אחרי ההחלטות. ואחרי אימון כתפיים כנראה.

📰 מה באמת מסתתר מאחורי השריר?

א. קריצה לעולם החדש

כמו פוטין שצד דובים בלי חולצה, גם נתניהו מבין את הדינמיקה התקשורתית: תמונה אחת = מסר מדיני שלם.
הגוף הפוליטי הוא לא רק מטאפורה. והוא יודע לשחק על זה היטב.

ב. הסחת דעת קלאסית

כשהעיסוק עובר מהגרעין האיראני לשריר התלת-ראשי, זו כנראה הדרך של התקשורת להוריד את מפלס החרדה הלאומי. כמו צחוק בהלוויה – זה אנושי.

ג. הרגע שבו אנחנו – לא הוא – איבדנו פרופורציות

אם מדינה שלמה משקיעה 48 שעות בשריר של מישהו, זה כנראה מעיד לא רק על השריר – אלא על עייפות קולקטיבית מהשיח. די כבר עם "מי אמר למי באיזה חדר" – תנו לנו קצת שרירים, ולא מטאפוריים.

🎨 ולמה דווקא הזרוע האחורית?

כי היא מייצגת את הכוח הסמוי. הטרייספס הוא לא השריר שכולם רואים – כמו הבייספס – אלא זה שמאחורי הקלעים. זה שעובד כשאתה דוחף, נושא, מחזיק. כמו בנימין.

ויש שיאמרו: זה גם השריר שעובד הכי הרבה כשהדלתות נסגרות והמצלמות כבות – ממש כמו הדיפלומטיה עצמה.

🤦 ולסיכום … כי נמאס לנו מעצמנו

אז האם נתניהו באמת התאמן יותר לקראת הפגישה בבית הלבן?
האם זו הייתה מניפולציה גופנית מתוחכמת, או סתם חולצה שנתפרה נכון?
האם יוקם "מדד בנימין לשרירנות מדינית"?
האם נראה את לפיד עובר לתרגילי חתירה, או את גנץ בסטורי של "בוקר של אימון וציונות"?

לא ברור.
אבל דבר אחד בטוח: כשזה מגיע לתקשורת הישראלית – אם תיתן להם שריר, הם יכתבו עליו מאמר שלם.
כמו זה.

💬 נ.ב. – אם אתה ראש ממשלה ואתה רוצה שהדיון יעבור מיחסים בינלאומיים לזרועות, כל מה שצריך זה קצת חדר כושר, צילום מחמיא, ושבעה עורכי מהדורות עם חוש להיסטריה.

יש לך זרוע? תרים.
יש לך מצלמה? תפעיל.
יש לך תוכן? מיותר. יש שריר.