יש דברים קבועים בחיים: השמש זורחת במזרח, הפקקים בנתיבי איילון, ומדי ספטמבר מגיע ראש ממשלת ישראל לניו-יורק כדי לנאום מול אולם מלא נציגי מדינות שמצקצקים בלשון ומצביעים בעד כל מה שמערער את קיומה של ישראל. השנה, ב-27 בספטמבר 2025, היה זה שוב בנימין נתניהו – מי שמכיר את אולם העצרת הכללית כמו שמכירים את הרחוב של הבית – והוא עלה לדוכן כשהוא חמוש באותה כריזמה, בגרון מחוספס מהטיסות ובמצגת שתכליתה לומר לעולם: “די. לא הפעם. לא נשתוק ולא נתקפל.”

קלאסיקה של נאום מול קלאסיקה של צביעות

נתניהו חזר על עיקרי הדברים שכולנו מכירים: לא תקום מדינה פלסטינית שמנוהלת בידי חמאס ומעודדת טרור, לא תהיה הפסקת אש שמותירה את בני הערובה במנהרות, וישראל תסיים את העבודה שהחלה בעזה. אלא שהפעם הטון היה חד-כתער, כמעט נבואי: לא עוד הסברים מלומדים אלא הצבת מראה מול העולם – ובעיקר מול מדינות אירופה, אוסטרליה וקנדה – שהרימו יד בעד ההכרה במדינה פלסטינית בזמן שהחטופים עדיין במנהרות והטילים עוד נופלים.

ואז הגיע הקטע שבשבילנו כבר הפך לרוטינה: המצלמות מראות את יציאת נציגי המדינות העוינות והמתאסלמות, את נתניהו מדבר על חטופים, על טבח, על הצורך להגן על עם ישראל; בקהל – כמה נציגים מערביים מהנהנים מתוך נימוס דיפלומטי, אחרים בוהים בטלפונים, ואחרים פשוט יוצאים להפסקת קפה. הרי היהודים ידברו – והעולם ימשיך בעסקיו.

היהודים תמיד מתחת לגלגלים

נדמה שאין אומה בעולם שמכירה כל כך טוב את תחתית הגלגלים כמו שאנחנו מכירים. מגלגלי מרכבות פרעה ועד לגלגלי הרכבות במזרח אירופה – ובימינו אלה, גלגלי הציניות של האו״ם. כל שנה אותה הצגה: ישראל מותקפת, מגיבה, נגררת לוועדות חקירה, ובסוף היא זו שצריכה להסביר את עצם זכותה להתקיים.

נתניהו הזכיר בנאומו, במילים שלא נועדו להיות עדינות, שהאו״ם הוקם כדי למנוע שואה נוספת, אך בפועל הפך לשוק סיטונאי להאשמות נגד המדינה היהודית היחידה.

-- פרסומת --

האירוניה של “מוסר בינלאומי”

לא צריך להיות פרשן מדיני כדי לזהות את האבסורד: באותה שנה שבה עשרות מדינות מערביות התעלמו מטבח 7 באוקטובר, מצביעות נגד פעולות ההגנה של ישראל ומכירות במדינה פלסטינית על הנייר – הן עצמן מקדמות חוקים דרקוניים נגד הגירה, סוגרות גבולות מפני פליטים ומתקשות להתמודד עם טרור אסלאמי בבית. אבל לישראל תמיד שמור המקום המועדף על המדף: אשמה אוטומטית.

כפי שאמר נתניהו בין השורות – זה לא עניין של גבולות, זה עניין של אנטישמיות וצביעות. האנטישמיות רק החליפה תלבושת: פעם לבשה מדים חומים, היום היא עוטה חליפות דיפלומטיות ומדברת על “זכויות אדם”.

ההומור השחור של הדיפלומטיה

אם לא נצחק – נבכה. ולכן אי אפשר שלא להעריך את האירוניה: כל נאום ישראלי באו״ם הוא כמו מופע סטנד-אפ עצוב. ישראל מציגה עובדות, סטטיסטיקות, צילומי לוויין, עדויות מזעזעות מחטופים – והעולם משיב בתיאטרון פוליטי של הרמות גבה, קריאות בוז והצבעות אוטומטיות.

נתניהו יודע את זה היטב ולכן הפעם הוסיף לנאום עוקצנות: “לא באתי לבקש את אישורכם להגן על אזרחיי.” משפט שהדהד כמו סטירה קולקטיבית לכל אותם נציגים שמעדיפים לא להסתבך עם האמת.

תמיד לבד – ותמיד שורדים

זה אולי עצוב, אך גם מקור גאווה: ישראל כבר רגילה לעמוד לבד. היא עמדה לבד מול חרמות, לבד מול סנקציות, לבד מול צבאות ערב, ועכשיו לבד מול החלטות מגוחכות באו״ם. האומה הקטנה הזו למדה שעדיף להיות לבד עם המצפון מאשר מוקפת בחברים מזויפים.

נתניהו סיים את נאומו לא בתחינה אלא באזהרה – לאויבי ישראל וגם לידידיה המדומים במערב: אל תטעו לחשוב שהעם היהודי יחזור להיות הקרבן הנצחי. ישראל תגן על עצמה גם אם זה לא מוצא חן בעיני האולם בניו-יורק.

המסקנה: העולם מתחלף, הגלגלים אותם גלגלים

הנאום של נתניהו ב-27 בספטמבר 2025 ייזכר אולי לא כמשנה מציאות אלא כעוד תזכורת היסטורית: גם במאה ה-21, עם אינטרנט מהיר ודיונים על בינה מלאכותית, יש מקום שמעדיף להאשים את היהודים במקום להתמודד עם הטרור.

ישראל לא תפסיק לדבר באולם הזה, אפילו אם הקהל יוצא להפסקת קפה. כי בעוד ההיסטוריה מלמדת שהיהודים תמיד מוצאים את עצמם מתחת לגלגלים – היא גם מלמדת שאנחנו יודעים לקום, להילחם ולשרוד, הרבה אחרי שהגלגלים ההם התפרקו מהחוסר מוסר שהפעיל אותם.

בשורה התחתונה: נאומו של נתניהו לא היה רק תגובה להחלטות האחרונות של האו״ם, אלא נאום היסטורי של עם שמסרב להמשיך לשמש כשטיח תחת גלגלי הצביעות העולמית. והוא הזכיר לכולם — במיוחד לאירופים, לאוסטרלים ולקנדים — שבישראל לא מתכוונים להידרס שוב בשקט.

-- פרסומת --