פלשתין "חופשית" לא תגיע, אנחנו כאן מהירדן ועד הים – עם אחד, מדינה אחת, צבא אחד.
הם יצעקו ברחוב, אנחנו נמשיך לחיות כאן.
אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
האסלאם הוא גם דת וגם אידיאולוגיה פוליטית-משפטית. לא כל מוסלמי אלים, לא כל אסלאם אלים – אבל בגרעין הטקסטואלי וההיסטורי של האסלאם יש שאיפה ריבונית, לא רק רוחנית.
כשלא ניתן להכחיש את המראה ולא למחוק את הארכיון – עובדה אחת נותרת: המציאות תמיד מנצחת.
בעיקר אם היא מופיעה מולך בלי פילטר, מוקלטת היטב באיכות HD.
בעולם שבו כל אמת נחשבת פגיעה, כל גבול נחשב גזענות וכל הגנה עצמית נחשבת פשע, הופיע אדם אחד, לא עדין, לא מנומס, לא אלגנטי
ואמר: די
יש רגעים בהיסטוריה שבהם אתה מרגיש שהקרקע זזה. לא רעידת אדמה – יותר כמו שולחן עץ ישן שבנו עליו אימפריה, ופתאום מישהו מגלה שאחת הרגליים נאכלה על ידי טרמיטים.
כך נראית איראן של 2026.
אחרי שנתיים של הפתעות, ציר הרשע נראה כמו רעיון יפה משנות ה־2000 שנתקע ב־2026 בלי עדכון גרסה.
אמריקה גילתה שחמאס הוא לא תנועת נוער.
היא החליטה לא לתת ויזה למי שתמך בטבח.
יש דברים קבועים בעולם: השמש זורחת במזרח, צה״ל מתעכב בתדריך, ומערכת “הארץ” מגישה לקוראיה את ישראל — אבל רק אחרי שעברה במטחנת רגשות אשם תעשייתית.
כמו גפילטע פיש: טוחנים, מוסיפים רוטב אירוני, מתבלים בנדיבות בתיעוב עצמי, ונזהרים שלא ירגיש קצת יותר מדי יהודי.
ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום
