החובה המוסרית, הסכנה האסטרטגית והציניות הגיאופוליטית סביב גורל הדרוזים בהר הדרוזים

בסוף השבוע בו שוב הופיעו תמונות של טבח בדרום סוריה – דרוזים מדממים בין הריסות, נשים מזועזעות אוחזות בילדים, לוחמים עם קלשונים מול טנקים – נשמע הקול השקט הזה ברשתות החברתיות, באפליקציות המסרים ובשולי החדשות: "למה ישראל לא עושה כלום?". אבל האמת? השאלה האמיתית היא: למה ישראל עדיין לא עשתה מספיק ?

כשזה מגיע ליחסי ישראל עם הדרוזים בסוריה, אין מדובר רק במיעוט מזרח תיכוני שמסמל ערכים של נאמנות, כבוד וגבורה. מדובר בשריד נדיר של שפיות בעולם שקרס לתוך דם, שבטים ודאעש. והדרוזים? הם אלה ששמרו על כבודם, על זהותם – ועל ישראל, גם כשזה עלה להם בחייהם.

הדרוזים: בני ברית או רק בני דודים?

בישראל הדרוזים אינם "מיעוט" – הם שותפים. לא "שותפי דם" במובן הפוליטי, אלא שותפי דם ממש. הם שומרים בגבול, נלחמים בחזית, נקברים לצד יהודים בבתי העלמין הצבאיים, מדברים עברית טובה יותר מחברי כנסת מסוימים – ומרגישים לא פעם שהם אהובים בדיוק עד הרגע שבו הם צריכים את המדינה, ולא רק משרתים אותה.

והנה, בצד השני של הגבול, על אדמת סוריה המדממת, חיים אותם דרוזים, על פירוב מאותן המשפחות. אותם ערכים. אותה גאווה. ואותם אויבים. אבל כאן – משתנה הסיפור.

האויבים אותם אויבים – והאינטרסים אותם תירוצים

האיום על הדרוזים בהר הדרוזים (ג'בל אל-דרוז) איננו חדש. זה לא עוד "סכסוך מקומי". זו שחיטה שיטתית, ג'יהאד אתני, ניסיון למחוק תרבות שלמה. אם היו אלה יזידים, כולם היו נזכרים בנאום אובמה על "האחריות ההומניטרית של הקהילה הבינלאומית". אם היו אלה פלסטינים – היו גינויים באו"ם. אבל אלה דרוזים – ואין להם לובי, אין להם תקשורת, ואין להם קול חזק בשדרות רוטשילד.

-- פרסומת --

ומה עושה ישראל? מקמטת מצח, מודאגת, שוקלת, מאיימת, מפציצה כמה טנקים מזהירה בפיצוץ בנין המטכל הסורי, אבל בתכלס לא ממש עוצרת את שיירות הבדואים המוטרפים שנוהרות לסווידא להמשיך לטבוח בדרוזים.

מדיניות ההכלה: חוכמה או פחדנות?

ישראל מתגאה – ובצדק – במדיניות הומניטרית חסרת תקדים: בתי חולים שדה בגבול, סיוע רפואי בסתר, גישושים מאחורי הקלעים. אבל כל עוד ישראל לא נוקטת עמדה ברורה ובשטח, היא נראית כמו מי שמתחמקת מהחובה שלה. כן, חובה. לא רק מוסרית – אלא אסטרטגית.

כי אם תיפול סווידא (בירת הדרוזים) – הבאה בתור היא מג'דל שמס. לא בגלל גיאוגרפיה, אלא בגלל תודעה. ברגע שבו ירגישו הדרוזים – בישראל, בסוריה ובלבנון – שישראל אינה מגנה עליהם בשעת סכנה, תתערער ברית של דורות.

ומה יגידו בושינגטון?

כמובן, תמיד יש את הקלישאה הבינלאומית: "ישראל צריכה לפעול באיפוק". כי כשישראלים פועלים – זו תמיד "הסלמה". אבל האם באמת אנחנו צריכים להתחשב בחוסר המוסר של אירופה, או בבלבול של ארה"ב, כדי לדעת מה טוב לבני בריתנו?

אין מדובר כאן בכיבוש, ולא בהתערבות זרה שאינה במקומה. מדובר במבצע חילוץ ממוקד של עם/מיעוט אתני במצוקה, תחת סכנת "רצח עם" – סיוע הומניטרי בגבול, השמדה (ולא רק איומים) על כל גוף שינסה לפגוע בדרוזים. זהו לא אקט של מלחמה – אלא של אנושיות.

והציניות? היא תמיד תהיה כאן

כמובן, יהיו שיטענו: "הדרוזים הסוריים לא הצהירו נאמנות לישראל", או "הם לא חלק מהעם היהודי", או אפילו: "למה אנחנו צריכים להסתבך בשבילם?". זוהי ציניות במסווה של ריאליזם, אבל זו לא ריאל פוליטיק – זו ריאל פחדנות.

כי ישראל אינה רק מדינה יהודית – היא מדינה יהודית עם זיכרון של שואה. ואנחנו יודעים איך זה להיתקע מעבר לגבול, בלי קול, בלי עזרה, ובלי תקווה. אם יש מישהו שצריך להבין את חשיבותו של חילוץ בזמן אמת – זה אנחנו.

האם ישראל תתערב "על הקרקע" ?

נכון להיום – נראה שלא. צה"ל לא חוצה גבולות סתם כך, הדרג המדיני לא אוהב סיכונים, והעולם לא בדיוק מעודד. אבל אם יש רגע שבו צריך להניח בצד את ההסכמים, את הדיפלומטיה, את הניואנסים – ולפעול על פי ערך פשוט של נאמנות – זה הרגע.

ישראל צריכה להבהיר: דם הדרוזים לא הפקר. ושהר הדרוזים הוא לא סתם גבעה דרומית – הוא סמל לברית. ברית שאם תישבר, לא תישבר רק עבורם – אלא גם עבורנו.

לסיום: לא תבחר בדרוזים – תישאר לבד

הבחירה היא פשוטה: או שישראל תגן על בני בריתה כשנשמעת הקריאה – או שהיא תאבד את עצמה לדעת במבוך של ציניות, זהירות ושיקולים תקשורתיים. אם הדרוזים לא שווים תגובה – מה כן ?

כי אם לא נושיט יד היום – מחר לא תהיה למי.

ומי יישאר אז להילחם לצידנו?